"בוא אורביט, בוא"

בוא אורביט, בוא.

אף אחד לא אוהב את אורביט. כל מי ששומע את השם שלו מרים גבות בתמיהה או שואל מה או למה ומי ומתי ויש גם מי שאומר שאורביט הוא מסטיק, או ארנב ואפילו מעיזים לומר שזה נורא מוזר. אורביט שם לב שבכל פעם שמישהו קורא בשם שלו בקול רם כל האנשים שעל ידו מסובבים את ראשיהם לבדוק למי קוראים. לפעמים הם מסתכלים על גובה הרצפה ומחפשים.

אורביט לא כועס על אף אחד, אם כי פעם הוא כעס. אבל אחרי שחשב על כך בזמנו ושאל את עצמו  שאלות של הגיון הפסיק לפעור את פיו ולקרוא בקול: "אורביט זה אני, לא מסטיק ולא ארנבת". אפילו שהוא יודע שהוא נראה כמו מסטיק, שטוח כמוהו וחיוור אפילו יותר ממסטיק.

כשאורביט היה ילד הוא היה ככל הילדים. אותם רצונות ואותם חלומות, אבל משהו השתבש בדרך אל הבגרות. אורביט חושב שזה התחיל מיד אחרי חגיגת בר המצווה שלו שמעולם לא התקיימה אלא בדמיונו. אמא ואבא שלו מתו פתאום בבת-אחת והשאירו אותו לגמרי לבד. בלי אחים או אחיות. בלי דודים ובלי דודות. בלי סבים ואפילו לא סבתות. לבד בכל העולם כולו ללא קרוב אחד משל עצמו מלבד אולי השכן המוזר בדלת ממול. אורביט חשב שאולי בזכותו הוא חי.

אחרי שאמא ואבא של אורביט מתו אף אחד לא התעניין בו. אורביט הפסיק ללכת לבית הספר. אף אחד לא שאל איפה הוא ולמה הוא לא בבית הספר. הוא ישב בבית שלו ושל ההורים המתים שלו וראה רוב הזמן טלויזיה. או אכל. או התרחץ. או בכה.

אורביט רצה את ההורים שלו בחזרה. הוא קרא להם והם לא ענו. הוא התחיל לדבר עם אלוהים וביקש ממנו כל מיני דברים. גם אלוהים לא ענה וזה היה בשבילו ממש נורא. אז הוא התחיל לצרוח וקיוה שזה יעזור לו לקבל תשובות, אבל זה רק הביא את השכן ממול.

השכן ממול כבר היה נורא זקן כשהוא דפק עם האגרוף שלו על דלת העץ של הבית של אורביט ושל ההורים המתים שלו. אורביט נבהל. הוא חשב שאולי אלוהים כועס עליו נורא על הצריחות שעכשיו צרח עליו ושלח אליו שליחים שילמדו אותו לקח. אורביט שם ידיים על האוזניים והתחבא במרפסת השירות הסגורה. אורביט שמע שהדפיקות ממשיכות ואז מישהו צעק בקול גדול, הלו ילד, תפתח את הדלת או שאני אקרא למשטרה. משטרה זה הרבה יותר מפחיד מהשליחים של אלוהים אז הוא קם מהמחבוא מיד ופתח את הדלת וגילה שאין שום שליחים רק השכן המוזר מהבית ממול.

השכן המוזר מהבית ממול נכנס אל הבית של אורביט ושל ההורים המתים שלו ושאל אותו כל מיני שאלות. אורביט בהתחלה לא רצה לענות. אחרי כמה דקות החליט שדווקא נעים לו עם השכן החדש והמוזרות שלו שדווקא דומה קצת למוזרות של אורביט וסיפר לו את כל מה שקרה. השכן הזקן חיבק אותו ואמר לו שלא ידאג כי מהיום ואילך הוא ידאג לאורביט.

אורביט יושב עכשיו ליד המיטה של השכן המוזר שקוראים לו אברהם. אברהם שוכב עם עיניים עצומות ונושם נשימות כבדות. אורביט יודע שאלו הנשימות האחרונות של אברהם. הוא מסתכל על הפנים של אברהם, העור של הפנים מקומט כל כך. יש לו שערות לבנות ובולטות בכל מיני מקומות משונים על הפנים. פעם אחת אברהם אמר לאורביט שהוא נשאר בחיים עד עכשיו רק כדי לטפל באורביט עד שיוכל לטפל בעצמו. אורביט עכשיו כבר גבר צעיר והוא יודע שהוא הולך להשאר בפעם השניה בחייו לגמרי לבד.

הנשימות של אברהם נהיות יותר ויותר כבדות ואז הוא נאנח אנחה כבדה וארוכה, הראש שלו זז הצדה ונופל והוא מפסיק לנשום.

אורביט מתרומם מהכסא. הוא מתכופף לעבר הפנים של אברהם ומקרב את השפתיים שלו למצח של אברהם. תודה אברהם, אורביט אומר, ונותן לצער לחנוק לו את הגרון.

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.