ג'וני תפס את האלה שלו ביד אחת, העיף אותה למעלה, תפס אותה באוויר לפני שהיא נחתה על הקרקע והשעינה על כתפו הימנית.
הוא הביט על זיאלה היפה שלו ועשה תנועה עם שפתיו. תנועה של נשיקה. זיאלה הסמיקה, אבל חייכה אליו וגם נישקה אותו "באוויר".
ג'וני הרים מהרצפה נד מים מלא, הניף אותו על כתפו השמאלית, ויצא.
שמש הבוקר חיממה בעדינות את האדמה הקרירה מהלילה והיער כולו הסתתר בערפל סמיך.
ג'וני לא היה מוטרד מכך שלא ניתן ליראות אף עץ, משום שהוא הכיר את היער היטב.והוא לא התכוון ללכת רחוק מדי – רק יתפוס קצת אוכל ואז יוכל לחזור עוד לפנישהשמש תספיק להגיע למרכז השמיים.
בתוך היער לא היה שום דבר יוצא דופן חוץ מדבר אחד - היה שקט מדי.
ג 'וני הביט סביבועל השיחים והעצים, אבל לא ראה את הציפורים מתעופפות ביניהם. הוא תהה מה היה יכוללקרות להן והמשיך לחפש טרף לארוחה. לא שהוא ראה משהו שהיה יכול להוותבשבילו טרף – שום ציפור, שום חיה.
יותר ויותר עמוק הוא נכנס ליער עד שהגיע למקומות שהוא לא הכיר.
לפתע האדמה רעדה. זה דמה כאילו פיל ענק עבר לא רחוק ממנו. אבל האמת שלא היה שם אף אחד.
ג 'וני לא ידע אם לפחד או לא, אבל פתאום הוא ראה שהעצים שלפניו התמעטו, וביניהם הוא הבחין במשהו שנראה כפתח כניסה לתוך ההר.
הוא שמע לא פעם את האגדה על מערה נסתרת עם אוצרות רבים בה, אבל הוא מעולם לא ראה אותה. למעשה, אף אחד ממכריו לא ראה.
ובכל זאת, ברגע שעיניו קלטו את התמונה, נכנסה בו הרגשה בלתי מוסברת כי זו היא המערה עם האוצרות.
האדמה הפסיקה לרעוד, הציפורים חזרו והחלו לצפצף ולעוף מענף אחד למשנהו. רוגע ורעש חזרו ליער.
ג'וני שפשף את סנטרו, ואז את מצחו, אחר כך ליטף את שערו מאחור. לבסוף הוא פקח את עיניו לרווחה עם החלטיות אין סופית ונכנס למערה.
כעבור רגע, הוא רץ החוצה – הסירחוןהיה בלתי נסבל. ריח חריף של ריקבון מתקדם המעורבב עם ריחות אחרים, לאמזוהים, הקשו מאוד לנשום בפנים.
הוא לקח כמה שאיפות עמוקות ונכנס פנימה שוב.
באפלולית של המערה ג'וני התקדםיותר ויותר עמוק, עד שהגיע לאולם. הוא הבין שזה לא היה חדר טבעי. מישהו בנהאותו. אבל מי היה יכול לעשות את זה? הוא לא ידע שקיים מישהו חזק מספיק כדילסתת חדר בתוך ההר.
מנענע את ראשו מצד לצד בחוסר אמון, הוא התקרב אל הקיר.
היה שם לוח עץ גדול על ארבעה רגליים ועליו עמד חפץ מוזר.
ג'וני נגע בו וניסה להזיז, וכשלא הצליח, הנחית עליו מכה עם האלה שלו. הדבר המוזר התעורר לחיים. הוא התחיל לדבר עם ג'וני ולהראות לו תמונות.
בהתחלה, ג'וני זינק לאחור, מחפשאויבים, אחר כך ניסה לענות לחפץ. אך כעבור זמן מה הוא הבין כי לדבר המוזרהזה היו חיים משלו – החפץ התעלם לגמרי מג'וני.
לכן הוא התיישב על הרצפה והתחיל להתבונן על התמונות שהחפץ הראה לו.
הוא ראה איש גדול עם כובע אדום מדבר אל אנשים מסביבו, מצביע על אנשים אחרים הרחק ממנו וצועק משהו לאנשים על ידו.
ומיד אחרי זה הואראה אנשים עם אלות ומקלות מוזרים רצים לקראת אנשים אחרים, גם הם עם מקלותואלות, וכולם הורגים את כולם. כמה דברים מוזרים קפצו באוויר ונפלו ברעש חזקמאוד על אנשים, שלא נשארו לעמוד אחרי זה.
והוא ראה הרבה עשן, כאילו מדורה גדולה נדלקה בין כל האנשים האלה. הוא גם ראה כמה אנשים בוערים אבל ממשיכים לנענע במקלות ואלות שלהם.
הוא שם לב שפחות ופחות אנשים נשארו עומדים.
לבסוף, הוא ראה רק אדם אחד, זה עםהכובע האדום, עומד ומסתכל לרחוק. רק הוא עמד, הסתכל, ולא עשה דבר. זה היהמשעמם מאוד, וג'וני החליט ללכת משם, אבל ראה פתאום כי האיש זז. הוא ראהאותו מגיע לפסגה של הר. ג 'וני ראה סימנים של שעמום מוחלט על פניו של האיש. 'כמובן', אמר לעצמו ג'וני, 'הוא נשאר לבד'.
ג 'וני המשיך לצפות בתמונות שהחפץהמוזר הראה לו – האיש הסתכל על השדה מתחתיו, שדה שהיה מכוסה בשכבה אחידה שלגופות של אנשים, שכבה שממנה בלטו פה ושם חלקי חפצים המעורבים בחלקי גוףשונים. האיש הסתכל ארוכות מתחתיו, משך בכתפיים כמתנתק ממה שראה וקפץ למטה.
ומיד התמונה השתנתה ואותיות שסבו לימד אותו פעם קפצו לתוך הדבר הזה וג'וני התחיל לקרוא אתהאותיות, כל אחת לפי הצליל שהיא מסמלת. אות אחר אות:
"א—נ—ש—י—ם–––א—ל–––ת—ה––ר––ג––ו–––א––ח––ד–––א––ת–––ה––ש––נ––י"
'עצה טובה', חשב ג 'וני, אבל האותיות המשיכו את הריקוד שלהן:
"י––ו––ת––ר–––מ––ד––י"
'הממם, אל תהרגו אחד את השני יותר מדי?' מוזר, אך בכל זאת ג'וני היה יכול להבין זאת. הרי זקני השבט אמרו דבר דומה על החיות שחיו ביער על יד השבט - "אל תהרגו את החיות יותר מדי, אחרת הן לא תוכלנה להתרבות. ואז לא יהיו יותר חיות." נכון, זה היה מוזר במקצת לשמוע אותו דבר לגבי אנשים, אך ג'וני היה מסוגל להבין זאת.
אבל גם הפעם האותיות לא עצרו והמשיכו להופיע. מה שיצא לבסוף, הפתיע מאוד את ג'וני. המשפט ללא המילה האחרונה היה "אנשים, אל תהרגו אחד את השני יותר מדי" אך המילה האחרונה שינתה את משמעות לחלוטין.
ג'וני התבונן על החפץ המוזר שעליו מרצדות שלוש אותיות שהרכיבו מילה אחת, מילה אחרונה במשפט שהוא קרא לפני רגע והרגיש שקור המערה נכנס עמוק ללבו. הוא הסתכל על האותיות ומלמל בשפתיים לבנות -
"מ––ה––ר"
