לב האדם

פעם בהיות העולם צעיר, בני האדם היו עדיין מעטים וחיו בו חיים פשוטים ושמחים. בצאת כל שנה בקיץ היה מנהיגם מכנס אותם לאסיפה תחת כיפת השמיים מסביב למדורה, שם היו דנים בקורות השנה שחלפה ובזו הבאה.

כך חיו את חייהם השלווים, עד לערב אחד באסיפת סוף השנה, שבו קם איש אחד ודיבר אל הקהל:

"הורגלנו לחשוב שחיינו טובים, אך עשויים הם להיות טובים שבעתיים!"

"וזאת הכיצד?" שאל המנהיג.

"אין פשוט מכך," השיב האיש. "הולכים אנו אחר לבּנו אשר מציק לנו ומצר את צעדינו; ניפטר ממנו ונשמח."

"אמת היא כי לבּנו מצר את צעדינו," אמר המנהיג. "אך לב זה שלנו הוא חלק מעימנו, הוא כל מה שאמיתי וטוב בנו והמכוון את צעדינו; בחסרונו לא נוכל עוד לשמוח."

"כל זאת נחלת העבר היא, מאז גדלנו וכעת ניטיב לחיות בלא לב רודן שכזה," אמר האיש וזכה לאהדת רבים מהקהל. "בואו נא עימי, יחד נצא למסע למשכן האל, ובפניו נציג את משאלתנו להיחלץ ממרות לבּנו!" כך קרא והחל בצעידה. אנשים כמחצית הקהל קמו והלכו בעקבותיו, אז הוסיף וקרא: "הנותרים כאן לא יוכלו עוד לשנות את גורלם!"

למשמע מילים אלו קמו רבים מהנותרים והצטרפו למסע, לנגד עיני המנהיג שנותר בחברת קומץ נאמניו ונעצב מאוד. העדה עשתה אפוא דרך ארוכה אל ההרים שבמרומם ניצב משכן האל, ובהגיעה אליו לבסוף השמיעה לאל את משאלתה באמצעות מלאך שירד אליה. מקץ שעה קלה שב המלאך ובפיו תשובת האל: "יהי כן, לכו לישון ובלילה ייעשה רצונכם."

בני העדה ישנו בסמוך למשכן האל, ובהקיצם עם בוקר, במקום לבּם נמצא לב מצומק והם חשו בכך. לבּם החדש לא הצר את צעדיהם, ועל כך שמחו וחגגו שבועיים ימים במקום ההוא.

והנה בפנותם ללכת, נטה כל אחד מהם לכיוון אחר על פי רצונו וטובתו; אבל לזוועתם גילו כי הם חסרים את אומץ לבּם הישן, ונעשו פחדנים ויראים את הלבד. אף לא אחד מהם לא אבה לצעוד לבדו, וכך נשארו כולם בעדה; אבל משלא הגיעו להסכמה על הדרך שבה עליהם ללכת, פרצו בויכוחים ובגידופים. לבסוף החלו צועדים בלא כיוון, נודדים ממקום למקום בחיפוש אחר אושר נעלם. כל אדם בעדה זו שהלך בעבר אחר לבּו, הלך מעתה אחר העדה באשר זו תלך, ובלבד שלא יוותר לבדו מאחור.

מקץ כמה שנות נדודים עקרות, נחלקה העדה לשתי סיעות: האחת המשיכה במסע החיפוש, תעתה בהרים וסבלה בכפור; וכחלוף הדורות, כדי להיטיב לכת עברו בני אותה סיעה להליכה על ארבע, וצימחו צמר להגן עליהם מפני הכפור. נראה שכך באו לעולם הכבשים, שתמיד הולכות הן בעדר, וקול האחת מהן איננו נבדל במאום מקול חברתה.

הסיעה השניה עשתה דרכה לבסוף בחזרה לכפר הולדתה. אומללים שבו לשם אנשיה ועוררו את רחמיהם של הנותרים במקום. אלה ביקשו להיות להם לעזר, אך אנשי הסיעה לא מצאו עוד שמחה במעשיהם ונותרו אומללים כל ימי חייהם.

הנה כי כן, עד לעצם היום הזה נולדים אנשים רבים עם לב כבשים ונוהגים כעדר, מחפשים את האושר ואינם מוצאים. לעומתם, הנולדים עם לב האדם הישן הפכו נדירים, להם האושר.