אחות תאומה

החיים הניחו לי להיות ציני, למרות שאימי טוענת שהציניות נולדה יחד איתי, ממש כמו אחות תאומה.

כל משפט שיצא לי מהפה הפך למשל ולשנינה. לא רציתי להיות כזה אך לא היה בכוחי לעשות דבר, אלא לשלוח לאוויר עוד משפט אירוני שגרם לשכן במרפסת ממול לפלוט עשן סיגריות מחניק ולהשתעל במבוכה.

אף פעם לא נתפשתי כבנאדם רציני ומיושב, ואפילו כשהגעתי ללוויות, הסובבים אותי לא יכלו שלא להביט בי ולחייך, חיוך מהול בכאב ובכעס על כך שאני מעז ברוב ציוניותי לבוא ו"להרוס" להם את החגיגה.

מתי הם יבינו שנסיבות החיים גרמו לי להיות כזה?

יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת בחוזקה. נמאס לי. גם לי מותר לבכות, גם לי מותר לחוש כאב. אמנם אני ציני אך יש בי חמלה.

החיים שלי נעשו אחרים, יהיו כאלה שיגידו שהשתנו לטובה, אך אני קמלתי, השנינות שלי התאפקה ככל יכולתה, הציניות נארזה בתוך צנצנת סגורה. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע גרמתי לאחותי התאומה שמלווה אותי מיום היוולדתי, עת יצאתי מרחמה של אימי ללכת לדרכה, ולא הייתה לי תשובה מספיק טובה.

אז חזרתי לסורי ולא היה מאושר ממני.