תמיד כשהולכים לחפש משהו מוצאים משהו אחר, חשב גארי ניובורן בעודו נכנס לסימטה הצידית ואל תוך החנות הקטנה שעמדה שם. מוסתרת מהעולם כולו, כך חשב. זה היה יותר כמו דוכן ארוך בתוך מבנה מתפורר, לא כמו חנות. גארי פסע פנימה בזהירות. תמיד כדאי לנקוף בזהירות כשמגיעים לטריטוריה לא מוכרת. הוא ניגש אל אחד המדפים והביט בתכולה המונחת לפניו. הן נראו כמו מבחנות לראשונה אך לאחר מבט קצר ראה שאלה היו בעצם מעין צינוריות שקופות עם נוזל קסום בפנים, ובקצה מעין חיבור אלקטרוני. על כל צינורית הייתה מודבקת בחפיזה מדבקה לבנה עם כיתוב כלשהו. למשל, היה כיתוב של 'מסע בחבלי הלידה', 'יום הולדת 6 למישה', 'ביער הקארפאתי – 5.5.19', כיתוב פשוט של 'חלום על פיות – 8.3.24', ואף כיתוב מפורט של 'מרדף סהרורי בחורשה מאיש מטורף עם גרזן כסופה ומבריקה'..
"מה כל אלה?" שאל גארי, אך עמוק בתוכו הוא ידע את התשובה.
"שתלים," אמר אדם בלבוש מרופט שעמד שם. "אבל-תזדרז-כי-אם-יגיעו-הכחולים-אז-חבל-על-הזמן-שלי-ושלך".
ירדתי למטה כדי לחפש את ג'והנה ומצאתי שתלים פיראטיים, הירהר גארי לעצמו. שמעתי מוואטרס על כך. הוא אמר שהתזה אחת של החומר הזה ואני ארד על הברכיים לעוד. איך לא נתקלתי בשתלים האלו עוד קודם? חשב.
אך התשובה הייתה פשוטה והוא ידע אותה. הנוודים שמכרו אותם עברו ממקום למקום מבלי להשאיר עקבות. מכירה של שתלי זיכרון הוצאה למחוץ לחוק. עכשיו רק המכורים ידעו איך למצוא מקום כזה, בעזרת התחושה. הצורך הוא שמשך אותם למקומות המסתור. האם גם בי יש את הצורך הזה? תהה גארי ניובורן.
"וכמה עולה אחד כזה?" הוא הצביע ברישול על אחד הבקבוקונים, אחד שנכתב עליו 'קיום יחסי מין עם ציירת מפורסמת מהמאה ה-23'.
"זה במקרה עולה עשרים עלים", ענה הנווד. עלים היה סלנג לשטרות שהשתמשו בהם בתקופה הנוכחית כי העטיפה שלהם הייתה עשויה מאותו החומר ממנו נוצרו העלים שעל העצים. כך שהעלים היו גם קלים לנשיאה, גם רבים לייצור בחממות שבג'ונג'לים באמזונות, גם עשירים ברקמה אורגנית וגם מתאימים למיחזור. עשרים עלים זו שחיטה לאור היום, התרעם גארי בתוכו אך לא הוציא זאת בפומבי על הנווד. הוא עבר על הבקבוקונים עד שנתקל באחד מסקרן – 'אורגזמה נשית'.
"אל תחשוב על זה אפילו," ענה הנווד. "זה אחד היקרים. אני בכלל לא מבין מה זה עושה בין היתר". אמר, וחטף את הבקבוקון בזהירות אך בגסות כמו בכדי להבהיר שזה מעבר לרמה של שימושו של אדם פשוט.
"אז אתה יכול להמליץ לי על משהו זול?" ביקש גארי. הוא כבר השתוקק לחוש בזכרון חודר לתוך תודעתו.
"יש את זה," הראה לו הנווד צינורית עם כיתוב של 'שעה בחייו של חסר-בית'. "או את זה," כיתוב של 'חיפוש אחר חלזונות בחצר האחורית'. "כל אחד מאלה עולה שתי עלים".
גארי התרעם, הפעם בקול: "לא כל-כך זול! אני מוכן להשקיע עד 6 עלים' וגם זה יותר מדיי, הוסיף לעצמו.
"במקרה יש לי חומר איכותי שהגיע אליי היום לפנות בוקר. זה זיכרון מותאם אישית עבור לקוח שבסוף ביטל את ההזמנה ולכן אני יכול לתת לך אותו עם הנחה". על הבקבוקון נכתב – 'Future Noir'. "הבנתי שזאת חוויה בלעדית של העתיד הקרוב שנלקח מתוך תודעתה של מדיום פסיכוטית שטוענת שהכל אמת, אבל אני ואחרים מפקפקים בכך. כך שזאת חוויה מתוך מוח מטורף. Take it or leave it'".
גארי היה מעבר למסוקרן, הוא ממש הזיל ריר. "וכמה זה עולה? כמה?".
המוכר חייך ואמר: "בשבילך, אני אמכור את זה ב-12 עלים".
"12 עלים?!" אך אז פתאום נשמע הדהוד של סירנה כמה רחובות מהם.
"מהר," קרא הנווד. "אתה לוקח או לא? אני מוכרח לצאת מכאן עכשיו".
גארי חש בפעימות ליבו רוטטות כשאמר – "אבל זה נורא יקר, רציתי לקנות בעד 6 עלים-",
"קח את זה ב-8, לא. 7 וחצי ויותר נמוך מזה אני לא יורד", הוא אמר אבל כבר חטף את הבקבוקון מידיו של גארי ולחץ על כפתור. החנות כולה התחילה להתכווץ ולהתקפל, וגארי חש שהוא מחמיץ הזדמנות של פעם בחיים. מבלי לחשוב הרבה הוא שלף את ארנקו ונתן לו 7 וחצי עלים, קיבל את הבקבוקון – "אבל אין לי שקית לזה", ציין המוכר - וצעד לאחור אל הקיר שמאחוריו לפני שכל תכולת החנות התקפלה למזוודה קטנה ונמלטה עם הנווד המיומן. גארי הביט בבקבוקון שבידו. זיעה קרה שטפה את עורפו, צמרמורת זחלה בעצמותיו. הוא יצא רועד מן הסמטה לכיוון דירתו הקטנה.
"איפה היית?" שאלה ג'והנה בכעס. "בסך-הכל ירדתי עם הצב למטה לטיול, אני חוזרת חזרה ואתה לא כאן!"
"למה את יורדת עם הצב לטיול? הוא צב! הוא לא יכול לעמוד בקצב ההליכה שלך."
"מה רצית שאני אעשה? שאני אתן לו להיחנק פה בדירה? החימום מקולקל והאוויר עכור."
"ובחוץ האוויר מזוהם. יכולת לעלות איתו לגג ולתת לו לעשות את שלו שם. למה להסתובב לבד בלילה?"
"אבל תמיד לילה, וג'ייקוב רצה קצת לנשום אוויר ולאכול דשא."
"הדשא שם למטה כבר לא אורגני ממילא, זה כמו רעל בשבילו. ותפסיקי לקרוא לו ג'ייקוב, הוא צב!".
"תמיד אמרתי שאם היה לי צב, הייתי קוראת לו ג'ייקוב. נכון, ג'ייקוב? נכון חמוד שלי?".
"את חסרת תקנה".
"ואתה מנבל את הפה".
"לכל הרוחות איתך, אני לא!"
"הא-הא".
"טוב, אני הולך לחדר עבודה שלי לעבוד קצת. אני אצטרך שקט. אז, כן. אז תדאגי לשמור עליו. על השקט."
ג'והנה כבר חזרה לכיוונו של ג'ייקוב הצב והחלה לשחק איתו, מתעלמת מנוכחותו של גארי בחדר.
"קייל", אמר גארי לחברו הטוב בוידיאופון. "בתור נרקומן של בשמי התזה, אתה יודע גם איך מזריקים דברים אחרים? כמו למשל, צינוריות זיכרון?".
"זיכרונות? למה אתה שואל? אתה רוצה להשתמש באחד כזה?".
"לא-לא", ענה מיד גארי. "מה פתאום? הרי זה מחוץ לחוק להזריק זיכרון לא-חוקי. אני עושה עבודת מחקר על איבוד זיכרון ושימוש יעיל בשחזורם, ורציתי להכניס כראש-פרק קטן את דעת הנרקומנים מזריקי הזיכרונות גם כן."
"הא, טוב." ענה קייל דרך מסך הוידיאו.
"טוב," השיב גארי.
שתיקה.
"נו?"
"נו מה?", אמר קייל.
"אתה הולך לספר לי איך זה עובד?", אמר גארי, עדיין סבלני.
"מה עובד?"
"איך מזריקים זיכרונות!".
"הא, כן."
שתיקה.
"נו?!", הפציר גארי, כבר חסר סבלנות.
"הא, אתה מתכוון עכשיו?"
"נו, מתי אם לא עכשיו?"
"טוב, אני עצמי לא סגור על איך עושים את זה אבל אשאל מישהו ואחזור אלייך."
"ביי", אמר גארי וניתק.
כעבור חמש דקות כל המידע היה ברשותו והוא התכונן לקראת ההזרקה הראשונה שלו. הוא יצא מהחדר, מתעלם מג'והנה הדוחפת עלי חסה לג'ייקוב הצב המסכן והגיע למטבח. מהמגירות הוא הוציא מד אלקטרוני, מבחנת נוזלים, מזלף, מפצל, שני כבלי חשמליים קצרי טווח, ורבע לימון. הוא חלף על פניי ג'והנה המרימה את ג'ייקוב הצב באוויר ומדמה אותו לאווירון ונכנס לחדר העבודה. הוא התיישב על הכיסא, שם את מכשיר הוידיאופון על מצב שקט-וקבלת-הודעות וסידר את כל הפריטים מולו על השולחן.
מה עושים קודם? השקע לתקע או להיפך?
גארי ניובורן בדק את דף המידע ששלח לו קייל והחליט על הפעולה הראשונה: הוא ניסה לפתוח את הצינורית, אך ללא הועיל. אולי לא צריך לפתוח אותה מלכתחילה? אז למה קייל כתב לי לפתוח? אולי אני עושה משהו לא נכון. הוא חיבר את הצינורית לכבל החשמלי, את הכבל למפצל ואת הכבל הנוסף למד האלקטרוני. את פתח מבחנת הנוזלים הוא הניח במקום הראוי כתכולת המד האלקטרוני ובדק שוב את ההוראות. צריך להיות מתג בצינורית, או משהו דומה. הוא הרים אותה ובדק מכל צדדיה. הוא זיהה מעין פיסת מתכת ולחץ עליה. הנוזל עבר דרך המחסום החשמלי, מומר לאותות אלקטרונים ועבר למד האלקטרוני שוב בצורת נוזל. עכשיו את הכבל החשמלי לחבר לראש? מה זאת אומרת? הוא מישש את אחורי ראשו ומצא חור קטן. מה זה לכל הרוחות? זה לא היה כאן בפעם האחרונה שבדקתי! נואש כבר לחוות את הזכרון, הוא חיבר את הכבל לראשו. על המד הופיע המספר עשר. תשע. שמונה. שבע. והלימון? הוא בדק בהוראות. לנשוך חזק, אוקיי. ארבע. שלוש. הוא עצם את עיניו. שתיים. אחד. עכשיו.
שום דבר לא קרה. הוא פתח את עיניו וראה שהוא עדיין בחדר. גם כן זכרון מחורבן. עלה לי 7 וחצי עלים.
הוא הוציא את הכבל שמאחוריי ראשו וזרק את הכלים על השולחן. להפתעתו, לא היה נוזל בתוך המד האלקטרוני. גם לא היה נוזל בבקבוקון, שניהם היו ריקים לחלוטין. מוזר, חשב לעצמו בפליאה ויצא מהחדר. ג'והן לא הייתה שם, גם ג'ייקוב הצב לא היה נוכח. הדירה הייתה נטושה. הם בטח ירדו לטייל, הוא חשב. מרחוק הוא שמע מעין המהום מונוטוני לא מובן. הוא הוציא את ראשו מהחלון ולא ראה כלום מלבד ערפל כחלחל וכבד שכיסה את כל שדה הראייה שלו. יש לי הרגשה משונה בנוגע לכל זה, משהו לא בסדר. גארי ניובורן ירד במעלית והגיע לרחוב. קור עז אפף את גופו והוא הצטמרר לחלוטין. בעודו מתקדם הוא עבר על פניי חפצים זרוקים ברחוב; שעון כיס, כובע, כמה בגדים, מכשיר סלולארי, ארנק. זה נראה תמוה בעיני שחלק מן הדברים הללו נראו כדברים שאף אדם לא יזרוק כך פתאום. גשם של גופרית ירד מבעד לערפל. הטיפות טופפו על השלוליות ובערו בלהבות סגולות-כחולות-צהובות. הוא התקדם קצת יותר מהר, מביט לכל הכיוונים בדאגה, חושש שמא יגע בו הגשם, אך הגשם פסק. הוא עצר, והביט לאחור; מאחוריו הגשם המשיך לרדת. זה מקום מקולל! ישנם אזורים בהם הגשם יורד. הוא הביט סביבו. רק כאן ולא שם. הערפל עדיין היה סמיך וגארי נצמד לבניינים מצידו הימני כי הוא חש שהוא מגשש באפלה. קירות המבנים נראו חרוכים, וכשהמשיך להתקדם נדהם לגלות שהבניינים נעלמו. הקול המונוטוני התחזק. מלבד הקול, היה שקט באופן מטריד. הערפל התפזר מעט במרחב וגארי ראה מחזה גרוטסקי להחריד; כל הבניינים באזור היו גדומים, הרוסים, מפורקים לגמרי, שרופים וחרוכים. לא נותר מהם דבר. "ג'והן!" הוא קרא בקול אל עבר השקט ושמע את קולו מהדהד בחזרה אליו. "ג'והנה!", הוא ניסה שוב, אך כעת הקול המונוטוני התרומם באוויר ופילח את הכל כשאגה של ישות שלא מן העולם הזה. גארי התקדם עוד צעד אחד והאדמה נעלמה מרגליו. הוא נתפס בחטף בשבר בטון מתנדנד וראה ליבה רותחת במעמקים מתחתיו. הוא ניסה לטפס חזרה אך ללא הועיל. אצבעותיו החלו להשתחרר מהאחיזה לאיטם ובזמנם הפנוי. גארי הפנה את ראשו מעט לאחור כדי לראות מול מה הוא מתמודד וגילה שמלבד הלבה ולהבות האש ישנם גם משטחי קרח נרחבים ומשוננים. הוא הרגיש שמשהו מסתכל עליו מאחור, משהו שהוא אינו מסוגל לתפוס עוד בבינתו הפשוטה. הוא ידע מיד שהקול המונוטוני בוקע משם. וזה לא היה עוד קול מונוטוני, אלא קריעת השמיים, המרחבים והזמן עם כל הברה שנפלטה. רגע לפני שנפל משהו תפס את ידו. הוא לא הספיק להבין מי או מה זה היה אך היצור משך אותה למעלה.
מזיע כולו ומלא בכוויות חום וקור, גארי הרים את מבטו לגלות לחרדתו יצור משונה, ירקרק ומעוות. גארי כמעט נפל לאחור אל מותו אלמלא אחז בו היצור ולחש את מילותיו המשונות באוזניו של הנער.
"אל תפחד ממני, אני הוא לא זה שממנו אתה צריך לפחד, אלא ממנו!" והיצור שכעת ראה גארי שיש לו שיריון שבור על גבו הצביע אל עבר הערפל המתפזר וגארי ראה במלוא הדרו את הישות הנוראית והאלוהית מכל. הערפל הפך לדמוי פה ושאג לעברם את מילות התוכחה שלו והפיל את שניהם על האדמה מאחוריהם.
בשמיים התחוללה סופה עצומה ומערבולת זמן מתכתית ששאבה את כל החומרים האורגנים מן האדמה.
זאת אחרית הימים, הוא חשב בטירוף. הרס גלובלי בידי האחד בכבודו ובעצמו.
"(הטטראגראמטון) הוא שאחראי לכל זה", אמר היצור המעוות. "באותה זרוע בה הוא יצר, הוא משמיד ללא היסוס". גארי ראה שהעיניים של המוטציה היו משני צדדיו. כמו זיקית. ולאט לאט הוא חיבר את פיסות הפאזל לתמונה שלמה. השריון, הברק בעיניים, הצורה. זה צב. לכל הרוחות, זה צב מחורבן!
"אני רואה שאתה כבר מבין מה אני או מי הייתי בעבר", אמרה מוטציית הצב.
"ג'ייקוב?" שאל גארי, לא מאמין למראה עיניו. אני מאבד את שפיות דעתי! ומאחוריהם הבזקים מהירים ואפלים כגלים המכים בסלעים וגארי התחיל לברוח מבלי לחשוב. לוע הערפל רודף אחריו, בולע מכוניות ובניינים כאילו היו מה בכך. הכביש עליו רץ החל להתנועע ומבט מהיר לאחור גילה כי האדמה מתקפלת כגל צונאמי עצום ומאחוריה נותר רק הרס ואש ותמרות עשן הכל התפורר ונמוג סביבו; גארי מעד וראה את עיניי הערפל מביטות בו. הוא ראה בהם את כל מה שרצה לשאול, את כל מה שתהה ברגעי הטירוף; הוא הבין למה כל זה קרה. הוא הבין שזה הגיע לאנושות. הוא ידע בדיוק מתי זה יקרה ומה הסיבות הסמויות אך הגלויות כל-כך בעיניו של (הטטראגראמטון) השואג להשלטת כאוס ואי-סדר ותוהו ובוהו על פני העולם כולו. וברגע ממאיר שכזה, הערפל בלע גם אותו.
"אלוהים! מה לכל הר-", גארי ניובורן נפל ממקום מושבו, הכל היה חשוך. הוא נגע בגופו במהירות ואז מיהר אל-כל-מקום-רק-לא-כאן, מעד ונפל על פניו. כאב פילח את חוטמו ודם זלג. הוא גישש באפלה אחר מתג האור אך ללא הואיל. אור קטן בהק בפינת החדר – פנס החירום – הוא ניגש בחופזה והרים אותו, מכוון לכל הכיוונים, רואה רק אפילה ותוהו. עיניים מביטות בו מכל הכיוונים, עיניים אדומות וכחולות ואפורות בוהקות לעברו. הוא הריח את הבל נשימתם אך הוא לא ידע במה הוא מתבונן. באינסטינקט מגושם הוא זרק את הדבר היחיד שהיה בידו לכיוון העיניים. צווחה נשמעה ונהיה חושך מוחלט וכעבור רגע הם זינקו עליו, קורעים אותו לגזרים.
"אלוהים! מה לכל הר-", גארי ניובורן נפל מכיסאו, הכל היה חשוך. הוא נגע בגופו במהירות ואז מיהר אל-כל-מקום-רק-לא-כאן, מעד ונפל על פניו. כאב חד פילח את אפו והוא חש דם מטפטף על אצבעותיו. הוא גישש באפלה אחר מתג האור וכעבור כחצי דקה שנראתה כנצח – מצא אותו. האור נדלק. שום דבר לא הסתתר באפילה הפעם. הוא היה שוב בחדרו. כל הציוד היה על השולחן. הוא הביט בנוזל העובר מהמד האלקטרוני בחזרה אל הבקבוקון. הוא השאיר את הכל במקומו ובעווית של גועל פרץ מחוץ לחדר אל המטבח. הטלוויזיה הייתה פתוחה ושידרה רצף של שיחות, חדשות וציטוטים; "אז אתה אומר שכולנו נולדנו עם מתאם שתלים בראשנו?"..."זה בדיוק מה שאני אומר, הלידה האורגנית הפכה למכנית בחלקה, זו קונספירציה שאין כדוגמתה. אנשים אפילו לא יודעים שהשתילו להם נקב מאחורי ראשם"…"ועוד בחדשות – נער נוסף התגלה כפסיכוטי בעודו טוען ששמע קולות מהמראה ושהאדם האחר שם מנסה להרוג אותו. הוא נמצא בשלולית דם לאחר ופצע את עצמו אינספור פעמים עד לאובדן הכרה. בית החולים לחולי נפש הסכים לקחת עליו את האחריות ולאשפזו שם להסתכלות"..."אדם אחר רצח את משפחתו ברובה צייד בעודם ישנים וטען כי קולות מהבית גרמו לו לעשות זאת"..."ובעניין אחר, רעידות אדמה רצופות פקדו את אמריקה המערבית. עדויות נוספות מספרות כי בעיירה קטנה אחת האדמה פערה את פיה ועשן סמיך וערפילי פרץ מתוכה".
ג'והן הייתה שם ועדיין האכילה את ג'ייקוב הצב. הוא רץ אליה וחיבק אותה. כל העניין בטח לקח כמה דקות בלבד, לי זה נראה כמו עידן. "מה קרה גאר? הכל בסדר? אתה נראה כמו בעוד אחד מהתקפי הפאניקה שלך". גארי תפס את הצב והשליכו מעבר לחלון. ג'והן הביטה בו באדישות לרגע ואז פרצה בבכי ורצה אל חדר המיטות שלהם. זה יעבור לה, חשב גארי. נקנה כבשה בפעם הבאה ונשים אותה על הגג, וכל זאת אם תהיה פעם הבאה. הוא הביט מבעד לחלון וחש גועל מעצמו. גועל מהמין האנושי בכלל. מגיע לנו למות. הוא חשב, מביט בערפל שהחל להצטבר ולהיות סמיך יותר ויותר.
