אחים

חדשה פה באתר. יצירה אחרונה שלי שנכתבה אחרי הרבה מאד זמן שלא כתבתי. אשמח לביקורת בונה :)

בס"ד

צללים מתנועעים על קיר. ילד בודד בפינה. מישהו רוקד בקדמת הבמה. אורות מרצדים, מסחררים. הילד שבפינה מרים את מבטו מצג פלאפון. פחד בעיניו. הוא מזדקף מלוא קומתו הקטנה ומתחיל לצעוד. הליכתו מהירה, קומתו שפופה. מעיל העור שלו מבריק פעם מימין, פעם משמאל, פעם בירוק פעם בכתום, על פי החלטת התאורן. הוא שולף יד מהכיס, פותח את דלת הזכוכית ויוצא החוצה.

בחוץ אוויר לילה צלול ופנסי רחוב שגורמים לצילו להתארך ולהכפיל.

שולף סיגריה מאורכת תוך כדי הליכה, תוחב בפה ומדליק מצית.

"הי!" קריאה מאחוריו.

הוא שואף עשן ומביט לאחור.

"דור, חכה רגע."

קיטור נורה מפיו, חוצץ בינו לבין הקורא בשמו. כשהקיטור מתנדף הוא רואה אותו- נער ממוצע קומה שנעצר מולו.

"מה יש'ך, אחי?" שואל הנער.

הילד שואף בשנית, מפנה מבטו הרחק. הוא בוחר בחוסר תגובה.

"מה יש?" שוב.

הילד מחזיר את עיניו לבן שיחו. הנער הזה גידל אותו, טיפח אותו, לפחות בתנאים שהיו.

דקה של שקט.

"עדיף שלא תדע." הוא אומר לבסוף וממשיך בצעידתו המהירה, הבוגדת.

"הי, רגע."

שומע את הריצה הקלה בעקבותיו.

"דור!"

וידו של הנער תופסת בכתיפו.

"עזוב," הוא פולט ומתנער מהאחיזה, אך הנער תופס בו שוב. מביט בעיניו.

"אני אעזור," הוא אומר ומבטו רציני.

מצוקה נשקפת כעת מעיניו של הילד. "הם אחרי, אחי, אין'ך איך לעזור."

הנער מוביל אותו הצידה, לצל הקיר הסמוך.

"מי זה 'הם'? החבר'ה של ששון?"

הנהון קצר, נואש. "אני חייב לעוף. הם יודעים שאני פה."

"איך אתה יודע?"

"שלחו לי הודעה."

"בוא." הנער אוחז בידו ומצעיד אותו חזרה לעבר המועדון.

"מה אתה עושה?" פאניקה בקולו של דור, נסיון נואש להשתחרר.

"סמוך עלי דור," מבקש הנער.

"לא!" הוא מתנשף, רגליו גוררות חצץ בסרובו.

"אחחח!!!" הצרחה חותכת את אוויר הרחוב המוצלל ודור משוחרר אך לא להרבה זמן, הנער מספיק לתפוס את דור ביד אחת ולהפילו ארצה. עיניו של דור נעות בתזזתיות.

הנער מביט בגב ידו השניה ומסנן קללה. כתם אדום-שחור בוער שם, צריבת הסיגריה של דור.

"הם יודעים שתברח, אתה לא מבין? המקום האחרון שיחפשו בו זה במועדון. הם יודעים שהדבר הראשון שתעשה זה לרוץ להחביא את החומר. סמוך עלי דור, אני מציל את החיים שלך."

"א-אתה בטוח?"

"כן, דור." הנער מגלגל את עיניו, "למה נראה לך שהם שלחו את ההודעה? אם הם היו רוצים לתפוס אותך במועדון למה שישלחו לך הודעה שתבריח אותך משם?"

הוא מנצל את רגע הכניעה של דור כדי לבחון בשיניים חשוקות את הכוויה על גב ידו. "הם רוצים את החומר." הוא ממשיך, "הם לא רוצים אותך. הם רוצים שתוביל אותם אל החומר."

הילד מתרצה. הוא נעזר בידו הבריאה של הנער כדי להתרומם, מסדר את מעילו ומתלווה אליו חזרה למועדון.

"אל תדאג, דור." מרגיע אותו הנער. "תשתלב בין הרוקדים והכל יהיה בסדר."

אבל הילד לא רוצה לרקוד כעת. הוא שב לפינתו החשוכה בין הצללים ומתיישב שם מכווץ. עיניו בוחנות את סביבתו בעירנות, בחרדה. מישהו קרב לעברו. הנער.

"מה?" הוא שואל את דור.

"איך אתה יכול להיות בטוח שהם לא יבואו לפה?"

הנער מתיישב לידו באנחה. "תאמין לי דור. לא מספיק נסיון החיים שלי? זה שאין לי בית, ושהסתבכתי בצרות, ורדפו אחרינו והכל, לא מספיק כדי לסמוך עלי? דור," הוא מביט ישירות בעיניים הדואגות של הילד, "אתה חייב להאמין לי גם הפעם, אתה יודע שאני בחיים לא הייתי נותן למשהו רע לקרות לך."

הילד מהנהן קלושות.

"יהיה טוב." הוא טופח על מעיל העור בידו הבריאה ומתרומם. "יהיה טוב."

הילד צופה בו עד שנטמע בקהל ונעלם. אם לא היה לו את הנער הוא באמת היה אבוד.

שתי יריות רועמות. צרחות ממלאות את החלל וכאוס פושט בקהל. ברקע ממשיכה המוסיקה להלום. אורות מרצדים, מסחררים, מאירים על מעיל עור מוכתם באדום, פעם משמאל ופעם מימין, פעם בכתום ופעם בירוק.

מישהו מפלס את דרכו בהתנשפות בין האנשים, כורע ברך לצד הגוף הקטן, חסר האונים.

"אמרת," אומר לו דור, קולו שבור, מרוסק, "אמרת שהם לא רוצים אותי."

הנער מביט, מנסה לחסום בידו את הדם הנובע מבטנו של הילד. "אני יודע. אני כל כך מצטער." דם מציף את ידו. "מישהו להזמין אמבולנס!" הוא שואג. "אני אוהב אותך, דור." דמעה טובעת, נעלמת בים האדום שתחתיו. "אני כל כך אוהב אותך..."

*           *           *

הם אומרים שהוא יחיה. הנער אמר לו שהכל יהיה בסדר, הוא לא יודע עד כמה הוא מאמין. השיקום ארוך, מיאש. אנשים היו חושבים שהוא ישנא את הנער אחרי מה שקרה, חושבים שהוא ינטור לו טינה, אבל יום קודם הוא היה בפיזיוטרפיה וכאב לו, הו כמה שכאב לו. כמעט שצעק על הנער שישב בצד שהוא שונא אותו על שגרם לו את כל זה, אבל אז הוא נשם נשימה עמוקה. הוא אוהב אותו. הוא כמו אח עבורו. אז אחר כך כשהסתיימה הפיזיוטרפיה והנער ניגש אל המיטה עליה שכב מותש. הוא אמר לנער שהוא כמו אח בשבילו והנער בכה.

אחים, כמו שהוא מדמיין אותם, לא שונאים ולא שווה לאבד אח בגלל איזה שהם רגשות.

אז הם אומרים שהוא יחיה, זה הכי חשוב. הנער אומר לו שהכי חשוב שהם נפטרו מהחומר. שיהיה.