"
הרגע בו קיבלה פאניה
וישינסקי את שיחת הטלפון, הותיר אותה מחוסרת נשימה. ברגע אחד איבדה את כל
אונה. כהת חושים הקשיבה וענתה. אחר-כך הניחה את האפרכסת על כנה, מותירה
עליה את ידה, עומדת ובוהה.
כל אותו הלילה שכבה במיטתה בעיניים פקוחות ונפוחות אל תוך החשיכה עד שבקע אור ראשון והן נעצמו מעצמן.
עתה עמדה פאניה במטבחה סמוך לכיריים, אוחזת בכף גדולה
ובתנועות קטנות בחשה את התבשיל המבעבע בסיר. מוחה רחש חיים משל עצמו, היא
לא יכלה לעצור בסחרחרת התמונות והזכרונות שתפסה בו תאוצה. טאודוש מקפץ בחצר
בית-הספר, כדור בידו. טאודוש במטבח ביתם צוחק צחוק עליז, תוחב פיסת עוגה
שאמא אך אפתה לפיו, פירורים תולים על סנטרו. טאודוש רודף אחריה ומושך
בצמותיה. תמיד עליז, תמיד משתובב. כך רצתה לזכור אותו. כך קברה אותו בליבה.
בשום אופן לא רצתה לתאר לעצמה את גוויתו מחוסרת החיים, מוטלת בינות לעשרות
גופות, בבור הגדול שכרו הגרמנים ביער.
פאניה זכרה היטיב את הפעם האחרונה שראתה אותו, רכון מעל
מחברת, כותב, שיערו הזהוב לוכד את אור השמש שפלשה מבעד לחלון הכיתה.
בצהריים פרצו החיילים, עוקרים אותם באכזריות מביתם וחייהם, תוחבים אותם
בגסות למשאית עמוסת ילדים בוכים באימה, הוריהם אפורי-פנים כורכים זרועותיהם
סביבם כאילו היתה חומת הגנה. את רוב הילדים הכירה מבית הספר העברי "תרבות"
שם למדו טאודוש והיא. פאניה ישבה על ברכי אביה, אוחזת בחוזקה ביד אמה,
קפואה מפחד, מתבוננת סביב, עיניה תרות אחר דודה רומן, דודתה אניה ובנם
טאודוש. איש מהם לא היה על המשאית.
בשנים שלאחר מכן במחנה וגם במסעותיהם, לא פגשו או שמעו
דבר על טאודוש והוריו. לביתם חששו לחזור. השמועות סיפרו על יהודים שחזרו
לבתיהם ונרצחו באכזריות על ידי שכניהם לשעבר. אביה החליט לשים פעמיו לארץ
ישראל. באניה, בדרכם לארץ, פגש מכר מעירם קרקוב ולמד מפיו על סופם הנורא של
אחיו ומשפחתו.
שנים רבות חלפו מאז. פאניה נישאה למשה וגידלה שלושה
בנים. אחרי צאתה לפנסיה חילקה את חייה בשלווה בין משפחתה לתחביביה. הוריה
הלכו זה מכבר לעולמם.
פאניה נרעדה, מתנערת מהתמונות שטפה את ידיה, ניגבה
בסינר והסירה אותו מעל מתניה. נירות השבת האירו באור רך את המפה הצחורה על
שולחן פינת האוכל. אורם מהבהב על גבי הצלחות הבורקות. בדרכה לחדר המגורים
לטפו עיניה את הלהבות החמימות. מכשנכנסה לחדר לא יכלה להביא את עצמה לכדי
ישיבה. היא החלה פוסעת בינות לספה הכחולה והחלון. החלון הגדול היה עטור
וילון תחרה לבן. פאניה הציצה מבין חרכיו למטה, אל הרחוב. הרחוב היה שקט
באוירה של ערב יום שישי. מכונית חלפה ורחש מגע הצמיגים בכביש עלה. במרפסת
של משפחת גורביץ נדלק אור, קול גרירת כסאות התערבב בקולות אנשים. רוח קלה
ליטפה, מצננת את פניה.
קול פעמון הדלת פלש לתוך חדרי הבית. משה התרומם וגרר את
רגליו לעבר הכניסה, פותח את הדלת לרווחה. קולות עליזים נשמעו ושני נכדיה
קפצו על צווארה. דוד בנה נכנס לחדר, מתקרב, עיניו מביטות בה: "אמא?!, את
בסדר?!" - שאל - ידיו מלטפות את זרועותיה. פאניה חייכה קלות וענתה: "נו
טוב, זה לא כל כך קל!". "יהיה בסדר אמא, תירגעי!".
בפינת האוכל, הושיבה כלתה נורית את הילדים במקומם ונשקה לפאניה. פאניה התבוננה בשעון הקיר, רק עוד דקות אחדות.
כשצלצל הפעמון, התרוממה מהכסא, רגליה רועדות. בקול גבוה ומוזר אמרה: "אני אפתח!".
בחדר השתררה דממה. פאניה ניגשה ופתחה את הדלת במהירות.
בכניסה עמד כומר זר וקשיש, לבוש גלימה לבנה. על ראשו חסר השיער כיפה גדולה.
היא נרתעה לאחור והוא הושיט את ידיו במבוכה, עיניו הכחולות מדברות אליה.
לפתע היו מוכרות לה. רועדת שאלה בפולנית:"זה אתה טאודוש?". "כן פאניה, זה
אני" ענה האיש. פאניה פרצה בבכי וכרכה סביבו את זרועותיה בחוזקה. דקות
ארוכות עמדו פאניה וטאודוש בפתח הדלת חבוקים, לאט רפתה אחיזתם והם סקרו איש
את רעהו ובפרץ של שמחה חזרו לחבוק. כשנרגעו אחזה פאניה בזרועו של טאודוש,
משלבת אצבעותיה באצבעותיו, הובילה אותו כשנהרה שפוכה על פניה לפינת האוכל.
"זה בן-דודי טאודוש". אמרה בעברית והציגה על פי סדר את משפחתה. כולם חייכו,
הושיטו את ידם והציגו את עצמם, מתרוממים קמעה. אחר-כך הושיבה פאניה את
טאודוש בכסא שיועד לו והתיישבה בעצמה. "עכשיו ערב יום שישי, - אמרה פאניה
לטאודוש - כל ערב שישי אנו עורכים קידוש כמו בבית אבא, זוכר, טאודוש?".
טאודוש הנהן. משה התרומם ספר בידו והתחיל קורא פסוקים. טאודוש עצם את עיניו והקשיב.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
