נדודֵי דמעה

מְחַטֵּא אֶת פְּנֵי

הַחֹשֶׁךְ

וּמְמַיֵּן נְדוּדֵי

דִּמְעָה

עַל פִּי צִבְעֵי

זִכְרוֹנוֹת.

מְנַסֶּה לְגָרֵשׁ אֶת

הָרוּחַ מִמִּפְרְשֵׂי

הַמַּחְשָׁבוֹת

וּלְהַחֲיוֹת חִרְחוּרָיו

שֶׁל נִיצוֹץ

מְיֻתָּם,

אַךְ

גַּם לְמִגְדַּלּוֹר

הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

נִגְמְרָה תְּאוּרַת

הַחֵרוּם.

נִדְמֶה כִּי גַּם

הַלַּיְלָה

אֵשֵׁב עַל מָתְנֵי

הַדְּמָמָה

וּמִבֵּין סִדְקֵי

כּוֹכָבִים

אַדְבִּיק דְּמָעוֹת

בְּעֵינָיו שֶׁל

אֱלֹהִים.

שֶׁגַּם הוּא יִבְכֶּה.