ניצבת לה דלת

נעלי עקב מרותקות אל רצפה חדגונית עשויה פרקט.

על קירות לבנים נשמטו צבעים אפורים מדי פעם, נקודות הגיון ותחושות שוליות של אכזבה או אופטימיות תמימה.

והנה ניצבת לה דלת.

דפיקות עקבים גבוהים בקצב קבוע ואחיד התחילו מאיטות ונעצרות אל מול הידית הכסופה, שהבריקה לה בתוך החושך הנפשי.

מתוך הצורך והתאווה ידיי שמטו האטימות ולחצו על הידית החורקת, כאילו מדובר בנורמה מקובלת, ידית שנפתחה אלפי פעמים מצידי.

והנה נפתחת לה דלת יפה, עשויה עץ לבן. נפתחת ברוח פרצים מצד נשימותיי, ברוח פרצים מצד התחלתך.

והיני ניצבת מולך.

ובאורח פלא, פתאום מה שאסור מותר ומה שמיותר הכרחי. מה שהחלטתי שמוט ומה שחרוט סופו למות.

וככל שהפיתוי חזק ופראי, כך דמותך המרמה מתרחק מצילי, קמלה ממבטי.

אך זאת אינך הנובלת, אלו עיני המובילות אותך לנבול את ציפיותיי.