ניצוץ אבוד

יופיה נאמד בחוסר הפגם- שיערה, בגוונו הבלתי מוסבר בין חום לאדום או כתום או בז', השתלשל יום מדי יום בתלתלים קסומים או בעדינות חלקה ומלאת רוך, על פניה חסרי הרבב.

לעולם לא אשכח איך סיפרה לי שלעולם חלמה על דמויות שונות ומגוונות, מן האפלות ביותר, שרשען היה מלא תחכום מסובך שאין ביכולתי להבין, עד לעדינות ביותר, השבריריות והפגיעות, שנפשן הייתה מכוספת.

עיניה, שמוסגרו בריסים עגולים ומלאי חן ושקט, רעדו עמוקות כאשר סיפרה לי איך הביטה במראה בחדרה אך לשבריר שניה, באחד מן אלפי הימים המוכתמים ביותר בין דפי ההיסטוריה, וגילתה בעיניה בפחד את חוסר הניצוץ.

הניצוץ במבט, כפי שניסתה להכיר לי בו, חסרת מילים אל מול דמיונה הקודח, הוא הדבר שלוקח אהוב ישן, אם אהב בה ואם לוא.

"את לבך שבו, גברתי? ",לאחר שהנהנה בהבעת פנים מתגעגעת, מלאת נואשות מעוררת רחמים, צחקקה מעט למשמע הכינוי המכובד, שהעקנתי לה למרות גילה הצעיר, והערתי שדווקא גילה הוא המאפשר לה לחשוב בהתאם להגיון המוסרי של העולם הזה, אך להשבות בקסמי הילדות.

ובמסתור לבי תהיתי, מלא כעס ואלימות בלתי ניתנת להסבר, איך יוכל אדם, מן התינוק הרך לאדם המבוגר והמכובד והאצילי ביותר, להניד ראשו בשלילה למשמע מזמורי אהבתה.

"מי שבה את לבך, גברתי? ".

שתיקתה הייתה המרה מכל והמספרת ביותר, כי בשתיקתה תארה את הנואשות אל עיניו, גבותיו, מרקם מגעו שמעולם לא לגמה, ואת לבו שמעולם לא זכתה להכיר.