סיפורים

הכל בשביל שלבי 1/4

פרק 1 מתוך 4

1.
"כל הסיפורים הטובים נכתבו כבר, כל מה שאתה יכול לעשות זה לכתבם מחדש,
אולי קצת יותר טוב"
"אבל... “
"לא! עכשיו תנשק לי את כפות הידיים!”
"זה אוקסימורון?” שאלתי
"לא אידיוט, זאת סתם אפיזודה חולפת"
נישקתי. הכל בשביל שלבי.

לפעמים שכחתי ששלבי (כן, נו, שלווה במקור אבל זה יותר מדי 'חטיפי' בשבילה) יושבת על כיסא גלגלים. אם אפשר לקרוא לזה יושבת. כלואה, זאת מילה קצת יותר מדויקת.
ולפעמים חשבתי מה היה אם לא.
יש להניח שהיא הייתה נפש חופשיה, ציפור שיר- לא מהבחורות נטולות ההומור שיושבות באקדמיה בכיתות אפורות וחנוקות מהקשבה להבלי "החכמה" של מרצים דגולים (אויש!) - אלא מהאלו שרצות בשדות התותים (לנצח?!), מתגלגלות כמו כדור קטן במרחבים ירוקים אינסופיים ומצטנפת לעת ליל בזרועותיו של בחור (או כמה...) שנראים יפים וצעירים נצחיים בדיוק כמוה- 
לא בדיוק כמוני.
למזלי או שלא, הדרכים הצדדיות של החיים הן אלו שהפגישו בינינו, עלובי החיים, הדחויים.

"תשמע את זה בולבול, זה שיר אדיר" היא הניחה לי אוזניות ענקיות בצבע זברה על האוזניים מבלי לחכות להסכמתי.
"זרעי קיץ נישאים ברוח..." (נו באמת! מי לא מכיר??).
עשיתי את עצמי לא מכיר רק בכדי לשמוע את התוכחה שלה 
(ואיפה לעזאזל היא מצאה לי את הכינוי הזה?!?!)
"איך לא שמעת על מאיר אריאל?! הוא פשוט... פשוט גאון!” זה הגיע לבסוף.
"ואני שלבי? אני גאון? יותר ממאיר אריאל או פחות?” התגריתי
"אתה...אתה בולבול! וברור שאין גאון כמו מאיר! בטח לא אתה..." היא חייכה ברשעות משועשעת
משכתי בכתפי וחייכתי חזרה.
הכל בשביל שלבי.

לפעמים אני נזכר איך בתור ילד קפצתי ממיטה למיטה (בהילוך איטי כמו בסרט ישן) בבית היתומים שלנו – הרגשתי כאילו אני מרחף, כאילו אני עף, כאילו אני לא שם באמת בין ענני הנוצות ושהנה- הנה עוד מעט אני חוזר לפנינה ואלברט ("אלבברררטטטוו זה אני!”...כמו שהוא היה אוהב לצעוק ברחבי הבית, עכשיו כשאני חושב על זה... הוא היה קצת מטומטם אבא שלי) והם כבר ייקחו אותי ויחבקו אותי וישכיבו אותי לישון ביניהם במיטה הזוגית החומה והענקית בחיבוקים רכים וחמים כמו רוחות הקיץ.
ואיך אולי פנינה תעיר אותי באמצע הלילה ושנינו נתפלח מתחת לאפו של אבא ונשתה שוקו חם עם קצפת שתגדל ותתנפח כמו כדור צמר גפן ותעטוף אותי ותגן עליי. 
באמת שלא הייתה מזיקה לי קצת הגנה.
תמיד רון-רון הג'ינג'י, שהיה בן 3 כשהוריו הותירו אותו ליד פח האשפה בז'בוטינסקי 6, ליד המרפאה (הוא עוד לפעמים היה בורח מבית היתומים לשם- חשב שאולי הוריו עוד יחזרו לקחת אותו, לצערו, הייתה זאת תמיד המדריכה שהגיעה לשם קודם) היה בוחן אותי ומסנן- “יש לך חלומות גדולים, תיזהר שלא יתנפצו לך ישר בין העיניים" והיו לו גם משקפיים כהות ענקיות, על כל הפנים. למרות שהוא לא היה חכם גדול. בכלל.
תמיד פחדתי שאצלו שום דבר לא יתנפץ בין העיניים. כי אז היה מדובר כבר על מקרה של חיים ומוות.


גלגלתי את כיסא הגלגלים שלי לכיוון חדרה של שלבי, כבר יום שני היום ולא נפגשנו יומיים או בעצם שלושה או יותר...יש מקומות שבהם לזמן אין משמעות.
קצת התגעגעתי לנביחות העליזות של העצבנית הקטנה שלי.
מעניין לאן היא נעלמה כל כך הרבה זמן (היא בטח כבר תמצא דרך להאשים אותי גם בזה).
הכיסא שלי היה כבד מהרגיל היום, עד שממש התחשק לי לקום ולדחוף את עצמי. לו רק יכולתי.
יכול להיות שבאמת השמנתי קצת כמו שהיא אמרה.
"בולבול, יש סדנא מיוחדת שנפתחה, שומרי משקל למוגבלים" הייתה אומרת בחיוך מאוזן לאוזן כאילו היא בישרה לי שהמשיח אוטוטו מגיע, שולף אותנו מהכסאות וזורק אותנו לקרנבל בברזיל שם נרקוד עד אור הבוקר (אלבררררטטטווו בטוח היה נהנה!).
"אבל אני לא מוגבל!!!” צרחתי עליה (או לפחות היה נדמה לי שצרחתי עליה, בכל מקרה זה לא ממש הזיז לה)
"בולבולוני, פה כולנו מוגבלים, מי שלא מוגבל- לא נמצא פה"
הנהנתי בהסכמה מבוישת ושלחתי את מבטי לנקודה עלומה ברצפה. סליחה שצעקתי.
הכל בשביל שלבי.

כשאני עוצם את העיניים, לפעמים, אני רואה תמונה.
יום רביעי, ה2 באוגוסט, הייתי בן שנתיים או שלוש. מי זוכר?.
אני ופנינה ואלברט בחוף מציצים.
פנינה חתכה אבטיח אדום כמו דם ואלברט היה עסוק בסירוק השתיים- וחצי שיערות שרקדו לו על הראש ובמראה.
"תראי כמה שאלברררטטווו יפה פנינה" היה מתגרה בה בליצנות אופיינית.
"אלברטו נראה כמו שק של תפוחי אדמה!!” הייתה יורקת עליו מחויכת במבטא מרוקאי עשיר.
"תראה איזה ילד יפה יש לנו אלברט, יום אחד גם הוא יבנה ארמונות בחול כמו כולם" 
היא ליטפה את שיערי.
ורעש הגלים חדר אליי ונחרט עמוק בתוכי, השאיר צלקות ושריטות של חול מלוח ודם אבטיחים.

אחרי חצי שנה הם התגרשו.
אחרי שנה פנינה קפצה מגשר הירקון.
אחרי שנה וחצי אלברט הניח לי שטר אדום ביד ונטש אותי בפתח בית היתומים "אושר לכל".
מטומטם כבר אמרתי?.

כשנכנסתי לחדרה מצאתי את שלבי יושבת מול הסדרה שלה.
כבר חודשיים שמיץ' מתחתן עם איזה בלונדינית שבגדה בו עם אח שלו שגילו שהוא טרנסקסואל שבעצם יצא עם גיסה של אחייניתו דרגה שנייה שהתגרשה מד"ר R שהתחתן בעבר עם אחיו של מיץ' שהוא השושבין שעכשיו קורץ (במשך חמישה פרקים בערך.. הקריצה הארוכה ביותר שצולמה אי פעם!) לשושבינה הראשית (שהיא אחותה של ההוא ש...נו הבנתם!).
ואני, כל מה שבא לי זה שתיגמר החתונה ושתתפוצץ הטלוויזיה.
"מה שלומך שלבי?" ניגשתי בחצי ביישנות
שלבי לא ענתה. למה היא כועסת?- היא סובבה מבט אדום אליי ולחשה 
"רע לי, אני רוצה להיות לבד".

בפעם הקודמת שראיתי את המבט הזה בעיניה של שלבי היה זה אחד הימים 
שלא אשכח לעולם.

תגובות