סבתא חיה הייתה טיפוס שלא רואים כל יום. היה לה אופנוע אדום בעזרתו הגיעה לכל מיני חורים בארץ. היא אהבה הופעות רוק מטורפות, אבל נאלצה ללכת אליהן לבדה כי לאף אחד מחבריה לא היה די מרץ כמו שיש לה. על אוזנייה היו דרך קבע זוג אוזניות גדולות ורק כשישנה הורידה אותן.
כשבאתי אליה חשתי שאני המבוגר מבנינו והיא הצעירה המתלבטת לאן לטוס, לתאילנד או להודו.
"סע להודו תחפש את עצמך שם בין הנזירים הבודהיסטים". "מה אני אעשה שם? זו מדינת עולם שלישית!"
"תזרום עם החיים, הם חולפים מהר מידי".
***
אמא לא אהבה את העצות של סבתא חיה, היא אמרה שהיא מדרדרת אותי לעשות מעשים שטותיים.
הן היו כמו שמן ומים. אף פעם לא הסתדרו בניהן. סבתא הייתה מגניבה, אמא הייתה יציבה עם שני רגלים על הקרקע. ואני, אני עמדתי בתווך, מצד אחד רוצה להיות כמו סבתא מצד שני מפחד לעשות טעויות.
***
"אין לך את הביצים של סבתא שלך!" קבעה בנחרצות סבתא חיה. "כי אני מפחד לעשות טעויות" אמרתי לה על סף בכי. "בוא איתי ואראה לך ממתי סבתא שלך הפכה להיות מי שהיא".
עלינו על האופנוע האדום של סבתא, החזקתי אותה והיא התחילה לנסוע. נסענו כך אולי שעה, אפילו שעתיים. איבדתי תחושת זמן, מוחי היה מלא בהרהורים.
"בית חולים שיבא?!" שאלתי את סבתא בתמיהה. "מה אנחנו עושים כאן?! נראה לי שטעית בדרך". "לא טעיתי, בוא אחרי".
***
הגענו למחלקה האונקולוגית. האחיות ישבו מאחורי הדלפק ודיברו בטלפון. על הכיסאות ליד החדרים ישבו בני משפחה מודאגים. דמעות טריות מעטרות את פניהן, קצות עצביהם רופפים.
"סבתא, למה הבאת אותי לפה?", "כי פה הבנתי שהחיים קצרים הרבה יותר ממה שחשבתי".
"בוא שב לידי, אספר לך את סיפור חיי".
***
"אחרי שילדתי את אמך גילו לי גידול ברחם. כמה ימים אחרי הלידה כבר הייתי בחדר הניתוחים מורדמת ומונשמת מקווה לנס שיציל אותי. הסירו לי את הרחם, אך הגרורות הגיעו לכבד. הרופאים אמרו לי שאין סיכוי ונותר לי חודש אחד. 24 שעות התאבלתי על מר גורלי, חשבתי שהיה עדיף לי למות בלידה. אבל אז ואני לא יודעת מה גרם למחשבה הזאת הגעתי למסקנה שבחודש שלם אני יכולה להספיק עולם ומלואו. אמרתי לרופאים ביי ביי, נטשתי את המחלקה העצובה הזאת וטסתי עם סבך ז"ל להודו. "מה עשית בהודו?!" שאלתי בזעזוע עמוק, "חייתי" היא אמרה וצחקה בקול רם. "חודש שלם לא חשבתי על המחלה, אני וסבך טיילנו, דיברנו ובעיקר התקרבנו אחד לשני. אחרי חודש שבמהלכו לא מתתי חזרנו לארץ. סבך הכריח אותי להיבדק משום שחשש לבריאותי, אך במהלך החודש הזה הצבע חזר ללחיים שלי, הגוף שלי נעשה חזק יותר. חזרתי לבדיקות והרופאים אמרו שאני בריאה. לא גידול ולא בטיח.
הייתי מאושרת. לא נראה לי שהיה אדם על פני כדור הארץ שהיה מאושר כמוני.
ואז החלטתי שמעתה ואילך אני עושה כל מה שבא לי. החיים קצרים מידי.
***
סבתא חיה נפטרה בשיבה טובה. היא הורישה לי את האופנוע האדום והאוזניות הגדולות. אני נוסע להופעות מטורפות יחד עם החברים שלי, ומאז לא מפסיק לחיות.
לחיות את החיים על פי סבתא חיה.
