הֵן כְּבָר נָחוֹת

הֵן כְּבָר נָחוֹת / נפתלי צ.

בְּעוֹדִי מְלָווה אוֹתָךְ אֶל הָנֶצָח

תְּכֵלֶת עֵינַיִךְ הָסוּמוֹת

נִשׁקֵּף לִי כְּמוֹ יָם,

וַאֲנִי,

רוֹאֶה אוֹתוֹת הַסֶּבֶל

החָרוּצים בְּפָנַיִך

מחַיִּים עָקוּבֵי קְשָׁיִים וְדָם

וְאַתְּ,

שּׁוֹמֶמֶת וְקָרָה כִּבְאֵר רֵיקָה

כְּעֵץ שָׁתוּל עַל חוֹף מִדְבָּר

מַמְתִּין לָרוּחַ וּלָגֶשֶׁם,

לְיָד מְלַטֶּפֶת..

וְעֵינַיִךְ אֲשֶׁר כָּבוּ,

כֹה כְּחוּלוֹת וּכֹּה בְּהִירוּת

נִשְׁכְּחָה דַּרְכֵּךְ הָאֲרֻכָּה

תָּם הַסֶּבֶל,

תָּמַוּ שְׁעוֹת הָחֶמְלָה וְהַיְּגִיעָה

בּאָה לָךְ שְׁעַת הָרַחֲמִים,

עֵינַיִךְ הַעִוְורוֹת

פְּקוּחוֹת וְצוֹפוֹת

אֶל דֶּרֶךְ הָאוֹשֶׁר

לְבֵית הַחַיִּים..

וְאַתְּ שְׁקֵטָה כְּחוֹלֶמֶת

וְהֵן כֹּה זָכּוֹת כֹּה  תְּכוּלוֹת,

הִנֵּה הִנֵה, הֶן כְּבר נָחוֹת...