הרבי ואני

          הרבי ואני                         26.7.11

לעיתים אני תוהה מדוע אירועים מסוימים מתקיימים בחיינו. האם אפשר כי הם באים ללמדנו דבר מה?

לפעמים אני מנסה להתבונן על הדברים במבט כוללני שכזה, כילד המבקש ללמוד משהו על העולם.

הוא אשר התרחש בתוכי ביומיים האחרונים. מחשבות רבות ותהיות אינספור התרוצצו בי, אך ככל שדשתי בהן חשתי שאני הולכת סחור סחור ותשובה חד משמעית - אין.

וזה הזכיר לי סיפור על רבי חכם אחד, בעיירה אחת, אי שם בארץ אחת, ועל מתלמד צעיר אחד שביקש ללמוד דבר או שניים על העולם. בוקר אחד הגיעו שניים אל הרבי והציגו בפניו סוגיה (אחת). זה אומר כך, והשני אומר לא כך. יושב הרב וחושב, מגרד את פדחתו ואומר לאחד: "אתה צודק." או אז נפלו פניו של השני ואמר לו: "ואני? מה איתי?" ענה לו הרב: "גם אתה צודק." ניגש המתלמד אל רבו ולחש לאוזנו: "רבי, זה לא ייתכן. הנה אתה אומר לזה שהוא צודק, וגם לזה האומר את ההיפך הגמור ממנו אתה אומר: אתה צודק. זה לא ייתכן!" הביט בו הרב ואמר: "אתה יודע מה שלוימ'לה, גם אתה צודק."

אז מה היה לנו כאן? אחת עברה חוויה שהסעירה את רוחה עד מאוד. בעודה מוטרדת ומזועזעת, שיתפה את סובביה בחווייתה ובאסוציאציה שחלפה במוחה והזכירה לה ימים אפלים. אחר כך באה השנייה ושיתפה את סובביה בחווייתה שלה, ובאסוציאציה שהזכירה לה זווית אחרת מאותם ימים אפלים.

מאחר וזכרתי במעורפל את סיפורו של הרבי עליו סיפר לי אבי, הפלגתי בדמיוני היישר אל חדרו של אותו רב חכם והתייעצתי עמו: "מה אתה אומר רבי," פניתי אליו. כבודו כהרגלו גירד בפדחתו והשיב לי: "למרות שמדובר בבני עדתי הלבושים שחור בדיוק כמוני, אומר ולא אכחיש שזו הראשונה צודקת במידה מסוימת. גם אני מרגיש כך לפעמים וכועס על מרעיי. אבל..." הסיט את המשקפים לקצה חוטמו והמשיך: "אני זוכר את סיפוריו של אבא מהגלות, על מה שתושבי המקום אמרו עלינו, ומה אומר ומה אגיד לך...גם השנייה צודקת."

"נו..." דחקתי בו, "עם תוצאות שכאלה אתה שולח אותי הביתה?"

"כן ולא," ענה לי וליטף את זקנו המלבין, "כן-כי לא הכול פתיר בחיים."

"ולא כי..." התעקשתי.

"לא כי - הרבה דברים שקורים בחיינו באים ללמדנו דבר מה. שיעור לחיים."

"שיעור לחיים?" כיווצתי את מצחי, "ומה למדתי כאן רביי?"

"את זה תצטרכי להבין לבד," פתר אותי באמירה סתומה, "לכי הביתה ותחזרי בעוד שבוע ותשובה באמתחתך," נזף בי ושילח אותי לביתי.

ומאז אותה שיחה אני יושבת לי שעות ארוכות ומהרהרת. חוזרת ומהרהרת. דשה וטוחנת עד דק מחשבה, ועוד אחת, ועוד רבות אחרות. ולא! עדיין אין בידי תשובה חד משמעית, רק תהיות אינספור שאולי באמת אירועים מסוימים בחיינו באים ללמדנו דבר מה. אך כל מה שעולה במוחי הן סוג של קלישאות, משפטים שגורים שאולי יש בהם תוכן ממשי ואולי גם לא. ואני מתכוונת למונחים כמו: דרך ארץ. סובלנות. תרבות הויכוח. ויתור על האגו. ערכי הדמוקרטיה. כבוד הדדי. קבלת השונה. ואהבת לרעך כמוך. 

כן, קלישאות. אמרתי. אכן עד לרגע זה אני מרגישה בדיוק כאותו ילד המנסה להתבונן על העולם במבט כוללני שכזה ולהבין משהו. לקלוט שמץ. רק קצה קצהו. ועדיין איני מבינה. אך בינתיים, הזמן הולך ואוזל, ונותרו לי רק עוד חמישה ימים לבוא אל הרביי עם תשובה. אבל מהי לעזאזל?

לכן החלטתי לפנות אליכם לעזרה - חברי היקרים ב"דרך המילים": עזרו לי להבין, סייעו לי להביא תשובה מספקת לרביי. נותרו לי רק עוד חמישה ימים. חמישה ימים. זה הכול.