ליצנות- ברצינות

משחר ילדותי הייתי הליצן התורן. "בכל אירוע, טיול ואפילו שיעור חברה שימי אבוטבול הוא הליצן של הכיתה". זו השורה שכתבו עלי בספר מחזור. שורה אחת בודדה למול אלפי שורות שנכתבו על חברי לספסל הלימודים. בדיחות היו לי בשפע, אפילו לא נזקקתי למחשבה, הייתי רק צריך לשלוף מהמטען שהקפדתי למלא בקפידה מדי יום. אך זה לא נגמר רק בבדיחות, הייתי עושה חיקויים רבים, רק תתנו לי אישיות ותוך כמה דקות היא מקבלת רוח חיים.

הייתי ליצן במובן הטוב של המילה, ליצן שאוהב אדם. מי שלא הכיר את הצד הזה בי קיבל רושם ראשוני של אדם ביישן, ואכן זה מה שהייתי. ביישן שאין לו בעיה לחקות אף אחד.

נכון מוזר? תספרו לי על זה...

***

"מה נשמע שימי? שנים שלא ראינו אותך, עדיין ליצן כמו פעם? "ליצן רפואי מוסמך" אמרתי לאלדד הבריון שהיה שנוא נפשי עוד בגן. "ליצן רפואי, פשש יפה לך.." ואז אמר שהוא ממהר לעבודה (הוא עובד בתור סוהר, לפחות עכשיו הוא מנצל לטובה את גופו המוצק). הוא הפטיר כמה מילות פרידה ועזב את המקום.

הפגישה עם אלדד המחישה לי כמה אני אוהב את העבודה שלי.

***

לפני כמה שנים צלצל הטלפון בביתי בשעת לילה מאוחרת. "הלו" עניתי בעייפות מהולה בבהלה "שלום מדברת נעמי, האם הגעתי לביתו של שימי אבוטבול?" "כמובן" עניתי ביבושת וחמתי עלתה. מה רוצה ממני האישה הזאת בשעה שתים וחצי לפנות בוקר?! "אני אמא לילדה שלא מדברת כבר שנה. הרופאים עשו לה את כל הבדיקות הדרושות ולא גילו שום דבר. הם אומרים שהיא שרויה בהלם. יום אחד היא חזרה מהגן והפסיקה לדבר, מה שלא עשיתי לא עזר. היא לא מוכנה לדבר.  לפני שבוע ראיתי את המודעה שלך בעיתון המקומי, "שימי אבוטבול- ליצן רפואי" והחלטתי להתקשר אליך ולבקש שתעזור לי. אולי אתה תצליח לגרום לילדה לדבר. "אני אשתדל גברת. רק תתני לי כתובת ומחר אגיע אלייך".

***

בפתח הדלת עמדה אישה צעירה שהקמטים שעל פניה העידו על דאגותיה הרבות. "בוא תיכנס" אמרה לי ופניה נהרו בזיק של תקווה. בדירה היו חפצים בסיסים, ארון, מיטה ומטבח קטן. הילדה ישבה על כיסא ובהתה מהחלון. "איך קוראים לה?" שאלתי את אימה, "צליל" היא אמרה "כמה אירוני" נאנחה קלות והלכה לחדר השני.

"שלום צליל, את יודעת מי אני?" הילדה לא זיכתה אותי במבט ואפילו לא חצי מבט. היא המשיכה לבהות דרך החלון כאילו אני לא נמצא מרחק פסיעה ממנה. ואז החלטתי לגייס את מיטב כישרוני הנודע ולגרום לילדה להביט בפני, התחלתי לחקות את תנועותיה של דורה ושרתי לילדה "בואו נלך כולנו every body let's go" הוצאתי מכיסי את הבובה של בוץ וערכתי לילדה הצגה שלמה. פתאום התחיל להתגלגל צחוקה הדק של צליל, בהתחלה הוא היה שקט, אך מרגע לרגע הוא גבר. נעמי באה במהירות מהחדר השני והביטה בה בהלם. "איך עשית את זה?" היא אמרה בכל רועד "שנה שלמה שאני מנסה לגרום לילדה הזאת לדבר, ואתה בא ותוך 5 דקות ומוציא מפיה צחוק".

המשכתי לבוא יום יום במשך חודש שלם. לאט ובבטחה צליל החלה לדבר, כמו תינוק שמתחיל להגיד את מילותיו הראשונות. תחילה אמרה "שימי הליצן" ואח"כ אמרה" אמא".

לא הייתה מאושרת מאמא נעמי באותו הרגע.

***

"שימי הליצן- אגדה מהלכת" כך היה כתוב בכותרות העיתונים כחודש לאחר המקרה הזה. הפכתי ל"גיבור לאומי" כמה שאני שונא את המונח הזה.  

אני לא גיבור, אני שימי אבוטבול, אדם מצחיק שעובד קשה לפרנסתו, אוהב את החיים, אוהב גם לצחוק עליהם, אבל הכי הכי- אוהב אדם.