ביערות ליטא

ביערות ליטא

הקור חודר לעצמות. קיץ. ומה בחורף? " אצלכם חורף ירוק" – אומרת המארחת,- " אצלנו החורף לבן." חורף לבן – שלג – ויהודים מנסים לשרוד ביערות. אין ספור אויבים אורבים ביערות ומעל כולם האויב הנורא מכולם – האדם.

אני מושיטה יד לקטוף פירות אדומים קטנים. טעמם חמוץ-מר, טיפת מתיקות. ריבה נהדרת הוגשה אתמול לשולחן, תוספת נהדרת לברווז צלוי. מארחים למופת, הליטאים. הם משכילים, המארחים שלנו, מתייחסים בכבוד, אפילו שאנחנו יהודים. כן, אני יהודיה ואני בבית של ליטאים, עם כל הכבוד – אני ישראלית!!!

אני מושיטה יד לקטוף פטריית מאכל – בקיץ יש מה לאכול ביערות ליטא, אגמיה מלאים דגים. ובחורף?

הכול קפוא – הקור חודר, בקיץ, אני רועדת וסוגרת היטב את מעיל הרוח. איך הם שרדו ביערות?

אני מרגישה את זה בנימי נפשי. ומחייכת אל המארחים – " כיף לטייל ביער, לאסוף פטריות, תודה על האירוח."ובזמן הזה עטה עליי עדת יתושים. " אוף!" – חולפת מחשבה בראשי, " שכחתי את המשחה בבית!". הדרך היחידה לא להיעקץ היא להיות כל הזמן בתנועה. והם? איך הם שרדו – המוני צמאי דם סביב ראשם. ביערות. מתחבאים, מתחפרים. שלוש שנים. ביערות חורפים לבנים קפואים וימים קרים אין ספור. ולילות! אפילו בקיץ. ועוד לא ביקרנו בגיא ההריגה....