אֶרֶץ. אוֹתָהּ אַחַת. (2)

אֵינְךְ כְּלַל אֶרֶץ – מְצִיאוּת

אוֹ שַׂחְקָנִית בּוֹגֶרֶת שֶׁיּוֹדְעָהּ:

הַיּוֹם יַמְתִּין לִמְחִיאוֹת כַּפַּיִם

גַּם אִם מְשֻׁמָּשׁוֹת מִכֹּבֶד הַזֵּרִים -

אוֹתָן יָדַיִם שֶׁנָּשְׂאוּ אֵלֶיהָ

בִּכּוּרֵי שִׁגְעוֹן זְקוּנִים וְדַם,

דָּם אֶל יַקִּירָה.

יָדַעְתְּ לִגְנֹב לְהַצָּגוֹת

עוֹטָה בּוֹאָה מִשִּׁירֵי הַמָוֶת

בְּמֶרְחָק אָסוּר מִמְּךָ שֶׁמְּחַפֵּשׂ חַיִּים.

בְּעֵינַי הַמַּמְתִּינוֹת לָאוֹר

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ שׁוֹלַחַת

רוּחַ אֵם חַמָּה,

רוֹגַעַת

כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ הָיִינוּ וְהָיִית

לֹא הָיָה מָנוֹחַ:

הִשְׂכַּלְתְּ תָּמִיד לִבְחֹר הַיַּיִן

לְהִזְדַּקֵּן עִמּוֹ