(כל הזכויות שמורות)
אוגוסט 2011
בלילה הראשון כשעתיים אחרי שהתחלנו לצעוד אל תוך החושך האינסופי, התבוננתי סביבי, שקט עצוב של השלמה עם גורל, ליווה את החבורה, כולם הצטנפו בתוך עצמם עטופים שמיכות צמר אשר קיבלו עם צאתם מאדיס אבבה, על מנת להתגונן מהקור האכזרי השורר בלילות ברחבי המדבר.
היו באדיס מספר אמריקאים חובשי כיפות לבנות, חברים באיזה ארגון לסיוע לבורחים מאתיופיה לארץ ישראל, והם אלו שדאגו לנו לאוכל ומים ללילה הראשון שלנו במסע הארוך והאכזרי, אחד מהאמריקאים דחף לתוך תיק קש מרופט שהיה לי, בקבוק יין אדום לקידוש ואמר לי: תברך על היין בחג הפסח, הוא לא אמר לאיזה פסח בדיוק הוא מתכוון, אני לתומי חשבתי שאנחנו צועדים בדרך לשדה התעופה מרחק שניים שלשה לילות מאדיס על חוף הנהר הגדול, ומשם יטיסו אותנו טייסים ישראליים , אל הארץ המובטחת.., וכך בגיל תשע החל המסע שלי מחופי אפריקה אל חופי המדינה היקרה שלנו "מסע מחוף לחוף"...
מורה הדרך שלנו למסע, אתיופי נוצרי צעיר כבן 20, הורה לנו לצעוד בשקט, הקור היה מקפיא עצמות, החבורה שהייתה שקטה בין כה וכו, מנתה כ- 30 איש אישה זקן וילד, אפילו התינוקות שבחבורה לא השמיעו קול בכי..הבטתי לימיני ולשמאלי ובראשי חלפה כברק מחשבה לא טובה, חשתי שאלו הימים האחרונים שבהם אני רואה את הורי...
בלילה הרביעי או החמישי, התחיל המרדף אחרינו, ציידי אדם חמושים בקלאצ'ניקובים רוסיים, שליחיהם של שייכים סעודיים, ארבו לנו, פצעו ואף הרגו , בשעות היום נאלצנו להסתתר בואדיות שבינות להרים, ובכל מיני חושות נסתרות שמצאנו בדרך, הציד שלהם שהיה אכזרי במיוחד, היה על מנת לספק עבדים צעירים לעשירי המפרץ, בצע כסף במלוא מובנו המחריד...
אבא שהיה המבוגר בחבורה, הלך ונחלש מיום ליום, ביום השמונה עשרה למסע הוא נפטר מאפיסת כוחות, לא היה לנו זמן להתאבל עליו, קברנו אותו במדבר, טרף לתנים ושועלים אשר ניסו לתקוף אותנו כל לילה..אמי אסתר, הייתה בשבילי רק אשתו של אבא, למעשה לא היא ילדה אותי, אבל היא גידלה אותי מינקות ובשבילי היא הייתה יותר מאמא ביולוגית..
קולות הירי ששמענו באמצע הלילה ה 25 ,אילצו אותנו להתפזר בשטח נרחב ביותר, כדי להימלט מציידי האדם, השמש והאירה באור בהיר את המרחבים הצחיחים של המדבר המשתרע בין אתיופיה לסודן, חלק גדול מהחבורה נלכד על ידי ציידי האדם, והפצועים נרצחו בדם קר, לקח לי זמן קצר להבין שאמי אסתר, איננה בין ההרוגים והיא כנראה נחטפה על ידי חלאות האדם. אשר יגורתי בא לי, יותר כנראה לא אראה את הורי.
חלפו בדיוק 23 שנים מהלילה הנורא ההוא, בו הרגשתי בפעם האחרונה את שפתיה החמות של אמי ז"ל נושקות למצחי, אמא כנראה נרצחה ע"י חיות האדם, היא אמנם הייתה אישה צעירה אבל חלשה, חולה וחסרת תקווה, נשארתי לבדי בעולם ולמדתי לחיות עם זה, היום כ- עשרים ושלש שנים מאוחר יותר, וכנגד כל הסיכויים אני היום אזרח ישראלי גאה, עובד בהייטק ומרוויח משכורת מכובדת ורכב צמוד, את כל זאת אני יודע היום כי אני חייב ליהודי יקר בשם אביעד, אשר מאותו לילה הוא נעלם לי ולא הופיע שוב בחיי, כילד בן 9 לא יכולתי לבדי לנסות ולאתר אותו וכך אותו אביעד הלך ושקע בנבכי השכחה בראשי...
אביעד, לוחם "המוסד" עמד בראש הכוח המשותף למוסד הישראלי ולצה"ל, אשר נחת ממסוקים בערב פסח שנת 1995, בחצר המכלאה אליה הושלכתי ע"י השוטרים הסודניים שעצרו את שיירת ציידי האדם, תוך שתי דקות העמיסו אותנו כמו צאן לשחיטה, על משאית פתוחה והחשופה לקור הלילה המדברי, וזרקו אותנו למכלאה ממנה שוחררנו על ידי צוות אביעד ועוד אנשים אחרים וטובים, המסוקים אשר נחתו באותו לילה של ערב פסח באו לנו בהפתעה גמורה, מעולם לא חלמנו על כוח ישראלי שיגיע במסוקים לחלץ אותנו, מסתבר שהשומרים הסודניים הופתעו כמונו, אלא שהם היו שתויים מיין הקידוש שהם גנבו מארז הציוד שלי, ואני כל כך שמרתי אותו לקדש את חג הפסח.
לפתע ראיתי איש שמנמן נמוך קומה, שאריות של שיער ג'ינג'י מונחות בקפידה על קרחתו הבוהקת והמזיעה, הוא ניגש אלי ובאמהרית שוטפת הוא הורה לי לרוץ אל תוך המסוק שנחת ראשון, לא לקחתי איתי דבר, פרט לשרשרת מאבנים ירוקות מרהיבות בצורתן אשר הייתה תמיד בכיסו של אבא, ולאחר פטירתו אמא נתנה לי אותה, כשהיא אומרת לי: שמור עליה בני והיא תשמור עליך, בכל העולם לא תמצא שרשרת זהה לשתיים האלו, עזבתי את חופי אפריקה, עירום כתינוק שאך נולד..לקח לכוח אביעד בדיוק 5 דקות לפזר את החבורה אל תוך המסוקים, ולהמריא בכיוון ארץ ישראל..אביעד התיישב לידי והחל לשאול אותי כל מיני שאלות, לאחר מספר דקות הוא חיבק אותי חזק ואמר: בחור חזק וחכם כמוך, זקוק לטיפול מיוחד, אמר ולא הוסיף...
בתשע בבוקר בדיוק הגיע למרכז הקליטה, שליח עם רכב לבן ובידו מעטפה חומה, הוא נכנס לחדר האוכל קרא בשמי, הוא דיבר עברית ואנגלית, שפה אותה למדתי בשנתיים שהייתי במכלאת החיות בסודן, הייתי בן 11 שנים, לאחר חמש דקות של רישום במשרדי המרכז, חזר אלי השליח והורה לי לקחת את חפצי ולהיכנס למכוניתו, מבלי לחשוב ארזתי את חפצי, לא הספקתי להיפרד מחברי לשבי, הייתי די מבוהל מהמתרחש, השליח לימד אותי לחגור את חגורת הבטיחות, ויצאנו לדרך
הוא לא ידע להגיד לי מי נתן את ההוראה להעביר אותי ממרכז הקליטה למושב "רמות" בגולן, הנסיעה הייתה נעימה, המכונית הייתה רכה ומפנקת, חשבתי לי בליבי, "אני בחיים לא אהיה בעל רכב כזה"..זה נוגד את כל הסיכויים..
איריס הייתה מרשימה ביופייה היא עמדה בפתח ביתה בן שתי הקומות, במושב שהיה בעיני סוג של גן עדן..איריס נבחרה על ידי מישהו עלום, "לאמץ" אותי כמשפחה אומנת, גם איריס ומוטי בן זוגה, לא ידעו מיהו "המישהו" שאני המצאתי לו שם: "מדינה" כך כינינו אותו פעם במילעל ופעם במילרע.. מדינה לא בא לבקר, והוא גם לא התקשר, איריס ומוטי טיפלו בי כמו בבן אהוב וני החזרתי להם אהבה, איריס לא יכלה ללדת ואני זכיתי בכל הרגש האימהי שלה אשר עד בואי היא לא חוותה רגש שכזה.
מידי פעם איריס קיבלה מכתב רשום מ "מדינה" ובתוכו המשך הנחיות לטיפול בי וכסף בשבילי, את חטיבת הביניים והתיכון סיימתי בהצטיינות, איריס ומוטי עמדו על כך שכבן יחיד עדיף לי להתגייס "לעתודה" ולא כחייל רגיל, בגלל הפרופיל הרפואי הגבוה שלי יגייסו אותי לחיל קרבי והם לא תמכו ברעיון, למרות שרציתי להיות צנחן, לא יכולתי לאכזב את הורי המושבניקים מרמות. את קורס הקצינים במסגרת העתודה האקדמאית, סיימתי כמצטיין ובמקום דרגות סגן משנה העניק לי מפקד בה"ד 1 דרגות סגן, כל זה היה כשנה לפני סיום לימודי לתואר ראשון במתמטיקה ומחשבים וגיוס לצה"ל.
את השרות הצבאי שלי עשיתי ביח' 8200 שהיא אחת היחידות הסודיות ביותר בצה"ל, הנתונים שלי והיותי בן יחיד, הובילו אותי לשם, סיימתי את השרות ואת שנת הקבע ונסעתי כמו כולם לחו"ל..אבל לא הצלחתי להנות כמו חברי הצברים, חיי נוודות, אלכוהול וסמים לא התאימו לי וכשאיריס ומוטי עמדו בשער הנוסעים הנכנסים בנתב"ג ובידם הניפו פלקט ענק שעליו היה כתוב :"ברוך שובך בן" הבנתי בדיוק לאן אני שייך.
המכתב שהגיע הפעם לידיה של איריס, היה שונה מכל המכתבים הקודמים, הוא היה כתוב בכתב יד גברי ונמרץ, המכתב היה מופנה בעצם אלי ובו הייתה הזמנה וכך היה כתובה: אני מחכה לך במוצאי חג הפסח הקרוב על, פסגת הר ארבל, בשעת בין ערביים, למרות המסתורין, חשתי מיד שעל כתב היד הזה אני יכול לסמוך.
הרוח האביבית אשר נשבה בפסגת ההר באותו ערב, לא הפריעה לי לראות די ברור את חופי העיר חיפה במערב ואת חופי הכנרת במזרח, שמש כבר החלה לשקוע כשהבחנתי בדמות שפופת גב ושחומת עור, יושבת למרגלות עץ אלון עתיק, היא הייתה עטופה במעין רצועות בד צבעוני אשר היו קשורות אחת לשנייה וראשה הגלוי היה קרח לגמרי, לומר את האמת, הדמות קצת הפחידה אותי, עקפתי אותה מבלי שתרגיש והמשכתי לסייר בפסגתו של ההר, בינתיים השמש שקעה, במרחק כמה עשרות מטרים ממני, ראיתי גיצים אדומים עפים באוויר, מתוך ניסיוני כמדריך בתנועה הבנתי שמישהו הדליק שם מדורה, הלכתי בזהירות לכיוון הגיצים וראיתי איש נמוך קומה ושמנמן, ישן על שמיכה קרועה, ניגשתי בזהירות מבלי להעירו ובחנתי אותו היטב, קדמת ראשו הייתה קירחת לגמרי, אבל שארית שיער ג'ינג'י ארוך אשר נקשר בגומייה לכדי צמה דלילה, לא השאירה ספק בלבי, נגעתי בכתפו ולחשתי: אביעד..? האיש התעורר משנתו ושאל בקול עייף: מי השואל ? אני אברם...אני מכיר 200 אברם הוא ענה, אבל יש רק אברם אחד שבשבילו אני מוכן להדליק מדורה על פסגת הארבל בערב פסח.
הפגישה עם אביעד הייתה מרגשת מאד, אבירם היה כבר כבן 75 שנים, ומסתבר שמבצע החילוץ שלנו מסודן היה הפעולה האחרונה שלו מעבר לקווי האויב, את האמהרית שלו הוא לא שכח ושאל אותי שאלות כאשר הוא יודע את כל התשובות, הסתבר לי שאבירם הוא "מדינה" והוא אשר דאג לי כל השנים ואף דאג שתהייה לי למשפחה, הייתי מופתע עד עומקי נשמתי, אביעד שמח לשמוע על חיי וביקש ממני לקחת כוס קפה שחור לדמות אשר ישבה מתחת לעץ האלון, הייתה זו אישה זקנה אשר החלה למלמל בשפה האמהרית, ניגשתי אליה בזהירות וראיתי דמעות על לחייה, הבחנתי עוד קודם שעל צווארה הדק היא ענדה שרשרת עשויה מאבנים ירוקות בוהקות זהה בדיוק לשרשרת שאני מחזיק בכיסי מאז שאבי נפטר, ליטפתי את הראש הקרח ושאלתי אותה באמהרית רצוצה, מי את אישה? והיא ענתה לי כך: היית ילד בן תשע כשנפרדנו כאשר כל אחד מאיתנו רץ לכיוון אחר, כשהשמש זרחה במדבר, באותו בוקר ארור, נעלמת מעיני ומאז אותו יום לא הפסקתי לחפש אחריך, בערב פסח לפני שנה, ביקר בגונדאר לוחם ישראלי אמיץ ששמו אביעד, האיש כבר היה פנסיונר, אבל פעל בהתנדבות לאיחוד משפחות ואיתור הורים לילדים אשר נפרדו בתקופות קשות, הוא פגש אותי ושאל באמהרית, גברת מהי המחרוזת הירוקה אותה את עונדת, היא מוכרת לי מאד, עניתי לו בניב אדיס, לא יתכן אדוני, בכל העולם היו רק שתי מחרוזות כאלו, אחת אצלי והשנייה הייתה אצל בני אברם ז"ל, אשר נרצח ע"י סוחרי אדם בניסיון הבריחה שלנו לישראל, אביעד ניזכר לפתע בילד הקטן והבודד אשר משך את תשומת לבו וישב לידו במסוק החילוץ מהמחנה בסודן ומולל בידיו מחרוזת אבנים יפיפיות בצבע ירוק, שבלטה בגלל צורת האבנים המיוחדת והבוהקת שלהן...
אמא ואני התחבקנו ובכינו דקות ארוכות..לאחר שלגמנו מעט מים אמרה לי אמי בוא וניגש אל אביעד ונאמר לו שמשימתו נסתיימה...אבל אביעד כאביעד, לא היה זקוק לאישור על סיום מבצע, כל המבצעים שלו בכל שנות שירותו למען המדינה, הסתיימו בהצלחה יתרה, על השמיכה המרופטת שאביעד השתמש בה, ישב צנחן צעיר שחום עור ולידו התרוצץ בצעדי ריקוד ילד כבן 11..שאלתי את אמא, מי הם החמודים הללו, ואז אמא סיפרה: נפצעתי בזמן הבריחה, הציידים לא פגעו בי כשהם ירו בפצועים, העמדתי פנים כאילו אני מתה ושכבתי עד הערב מתחת לעץ יבש במדבר, לידי עברו כמה ציידי ציפורים צעירים, הם נשאו אותי לכפרם ואיש אחד מהכפר שהיה אלמן, התנדב לסעוד אותי, הוא היה איש טוב, נשארתי אתו וילדתי לו שני בנים, אלו הם הבנים, אחיך אם תרצה, ישראל החייל ושלום הצעיר שמפזז סביב..
אני שאיבדתי את הורי לפני 23 שנים ברגע אחד, זכיתי שוב ברגע אחד, לאמא ולשני אחים חדשים, בנוסף יש לי את איריס ומוטי הורי המאמצים אשר גידלו אותי באהבה רבה כל השנים האלו וממשיכים באהבתם עד היום, הייתי מאושר, חיכיתי לרגע בו אפגוש את איריס ומוטי ואספר להם, השמש אשר שקעה בים התיכון אתמול בערב, החלה לשלוח קרניים כתומות מעל להרי הגולן ואל חופי הכנרת, הצבעים שהשתקפו מתוך מי הכנרת, היו מרהיבים ביופיים, לצידי האחד עמדה אמי אסתר ולצידי השני עמדו שני אחיי ישראל ושלום, עמדתי שם ולבי התרחב, הוצאתי את המחרוזת הירוקה מכיסי ונתתי אותה לאחי הצנחן, אשר הגשים את החלום שלי להיות צנחן, קח ושמור עליה אמרתי לישראל, שמור כמו שאני שמרתי והיא תשמור עליך כפי ששמרה עלי...תם ולא נשלם סיפור חיי האישי , "מסע מחוף לחוף"..
מחופי הנהר הגדול אשר חוצה את אתיופיה עד לחופי ים הכנרת בארץ ישראל .
"מסע מחוף לחוף"..
(כל הזכויות שמורות לנפתלי צפורין - מודיעין)
--
Naftali Ziporin
