החלטתי לשתף אתכם בסיפור אישי על אמונה והתלבטויות.
שמע ישראל אלוקיי
אני שואלת את עצמי מה זאת בעצם אמונה? ובנוסף יש לי כל כך הרבה שאלות שאין לי מושג אם אי פעם אקבל עליהן תשובות חד משמעיות.
לא תמיד האמנתי, יותר נכון לא הייתה לי מודעות לדברים וכמובן שלסביבה שבה חייתי יש קשר הדוק.
הסיפור האישי שלי על תהליך ההתחזקות באמונה בסיפור הבא:
גדלתי בבית חילוני.
לא שמרנו שבת, לא הקפדנו תמיד על כשרות ולהורים שלי תמיד הייתה דעה שלילית על חרדים.
אמא שלי גדלה במשפחה מסורתית שבה עושים קידוש בשבת, אוכלים רק אוכל כשר, חוגגים את כל החגים ובסך הכל אנשים די מאמינים.
לעולם לא אשכח את התמונות של הרבנים על הקיר בבית של סבתא כגון: הבאבא סאלי,דוד אבוחצירא ועוד, שתמיד היו שם כדי להזכיר לי שבבית הזה יש סוג של קדושה שאסור להפר, אבל יחד עם זאת היו לי הרבה שאלות כמו: אם יש אלוהים למה אנשים מאמינים באמונות תפלות? האם אלוהים מעניש אותנו על החטאים? ולמה לא כולם דתיים? למה כל אחד בוחר לעשות מה שהוא רוצה?
לדוגמה, סבתא שלי ז'ל לא הייתה מדליקה אש בשבת ,אלא מחממת אוכל בפלטה אבל צופה בטלוויזיה ומדליקה אור בשירותים.
התווכחנו על זה פעם והיא ענתה לי תשובה לא מספקת שהיא לא מדליקה את הטלוויזיה ולכן מבחינתה שומרת על קדושת השבת.
אז הבית של סבתא ז'ל מצד אמא , שנולדה באלגי'ר היה מסורתי בדרכו אבל מצד אבא המצב היה מסובך למדי.
אבא שלי ז'ל נולד בליטא למשפחה שרובה נרצחה בשואה.
סבא של אבא שלי היה רב חרדי וכאן בעצם מסתיים הקשר של אבא לעולם הדתי.
סבא שלי, סבא חיים שהיה בן אדם מיוחד במינו, היה לוחם בצבא האדום, הצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה.
בין שלל "חוויותיו" התחבא מתחת לשלג וקפאו לו הריאות, אכל קליפות של תפוחי אדמה ועוד.
כשהגיע לארץ בשנות ה-60 אמרו לו: "חיים למה אתה לא צם ביום כיפור"?
הוא הביט לשואלים בעיניים עצובות ואמר:" אני צמתי כבר לכל החיים".
סבתא חיה, אמא של אבא שלי, שאותה לא הכרתי נפטרה כשאבי היה חייל.
אני לא מתפלאת על כך שאבי הושפע מהמאורעות הללו והפסיק להאמין, אך ככל שעבר הזמן כך היה לי יותר קשה עם זה.
אבא תמיד שאל חב'דניקים את השאלה הכואבת ביותר שאפשר היה לשאול: "איפה אלוהים היה בזמן השואה?"
אז הייתי די מבולבלת ושמעתי דעות שונות והשינוי בעצם התחיל כשהתגייסתי לצבא.
היו לי הרבה בעיות וקשיים במהלך השירות וחיפשתי משהו שיתן לי משענת, שיציל אותי מכל הרע.
לאחר שיחות עם הרבה אנשים, חלקם דתיים החלטתי לחקור.
נכנסתי לאתרים של דתיים וקראתי כל מה שסקרן אותי לדעת.
בנוסף, כשהייתי עוברת בתחנה המרכזית בעפולה הייתי תורמת כמה אגורות שהיו לי לטובת חוברות של ה"ברסלבים".
היום יש לי יותר מעשר חוברות כאלו ואני חייבת לציין שלעיתים קרובות הן עזרו לי להשכיח את המחשבות הרעות, ובעיקר לראות דברים בצורה שונה.
מאז השירות הצבאי היו לי תקופות של דיכאון ובלבול ולא ידעתי בדיוק לאיזה כיוון אני הולכת.
האם אני מאמינה באמונה שלמה ומוכנה לעשות דברים לטובת זה? או שאני לא מספיק מאמינה ועליי ללמוד עוד הרבה דברים ולהתחזק?
צמד המילים " חזרה בתשובה" תמיד הרתיע אנשים וגם אותי.
כשאבי חלה ב"מחלה הארורה" לא ידעתי מאיפה זה בא, הרגשתי את הפחד זורם בעורקיי.
מצד אחד שאלתי את אלוהים אלף פעם : "למה???" ומצד שני חשבתי שזה עונש ושעליי לעשות משהו כדי שאלוהים יסלח לנו על שלא היינו מספיק מאמינים.
וכך התחלתי להתעניין בקבלה.
השאלתי ספרי קבלה מהספרייה העירונית וקראתי גם באינטרנט וכבר כמעט "שקעתי" עמוק בתוך זה, עד שיום אחד בבית החולים, כמה ימים לפני שאבי נפטר אני ואחותי הלכנו לבית הכנסת כדי לחפש ספר תהילים לקרוא על יד מיטתו.
פגשנו רב במעלית וסיפרתי לו על ההתעניינות שלי בקבלה. הוא בחן אותי במבט ואמר לי "תפסיקי מיד".
הוא טען שיש לי עוד הרבה מה ללמוד לפני כן ושאני לא מספיק מוכנה מכל הבחינות להיכנס לנושא הזה.
אז הפסקתי.
האמת היא שעד היום כשניסיתי לקרוא תהילים לא מספיק התחברתי למה שקראתי.
אין ספק שתורת הנסתר יותר מעניינת אותי.
כיום אנחנו עושים קידוש בבית ומקפידים ככל האפשר על כשרות אבל עדיין משהו חסר לי.
כבר כמה חודשים אני נמצאת במסגרת של מלגה הנקראת "לדעת" שבה מתקיימות בין היתר הרצאות וקבוצות דיון על יהדות והעולם הדתי-חרדי.
אני מאוד נהנית ולמדתי הרבה, אבל האמת? זה לא מספיק לי ותמיד יש רצון לדעת יותר. האם אני אהיה קרובה יותר לעולם הזה? ימים יגידו...
לפעמים אני חושבת שאנחנו כל כך קטנים מול האל.
והשאלות? נותרו ללא סוף.
האם אי פעם אמצא תשובות לכולן?
מה שבטוח-הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ואני מאמינה בזה באמונה שלמה.
