אדם על קרטון ברחוב

אני אוחז כוס פלסטיק מלוכלת ומקומטת בין אצבעותי המלוכלכות.

"דוקטור," הם היו קוראים לי, מנסים להציץ במעשי בשעה שהחלפתי שקית אינפוזיה ריקה או מילאתי פרטים בלוח הפלסטיק לרגלי מיטת חולה.

"דוקטור, מה המצב של הבן?"

"דוקטור, היא תהיה בסדר? הכניסו אותה כבר לניתוח?"

"דוקטור, נראה לך שאני אשתחרר בקרוב?"

הם כיבדו אותי בשביל השנים שלמדתי באקדמיות, בשביל המומחיות שלי והעזרה שאני מסוגל לתת. וחייתי בשביל הסיפוק שבעבודה, הנתינה, תופר, בודק, מייעץ, מסתובב ברחבי בית החולים בחלוק לבן וכומתת נייר לראשי.

אני נזכר בכסאות המרופדות של הקפיטריה בשעה שעצמות האגן שלי מתקשות וכואבות על חתיכות קרטון, שבנסיון כושל אמורות להוות ריפוד כלשהו לריצוף הרחובי הגס.

שמיעתי חדה. לא מפני שאני בולש אחרי מישהו, אלא מהסיבה הפשוטה שראשי מורכן רוב הזמן, כך שאפקט העיוור ושמיעתו המחודדת החלה לפעול אצלי.

אני שומע המולת רחוב, צעדים, הרבה צעדים. יש צעדים כבדים ויש צעדים קלילים שבקושי נשמעים, יש עקבים מדדים, נוקשים, לרוב איטיים, ויש ריצה חולפת של ספורטאי, כמו אופנוע שחולף ביעף.

הכוס שבידי מיטלטלת. אני מציץ. חמשה שקלים. האיש כבר נעלם, אני בכל זאת מהנהן בתודה, ממלמל ומחזיר את הראש לכיוון הבטן.

בדרך כלל חם, לרוב חם מאד. היד התאבנה, מונחת על הברך המקופלת, והכוס כמו נהיית חלק ממנה, מקור החיים שלי, כוס פלסטיק מטלטלת.

אני חושב על החיים כמו גלגל ענק. לפעמים למעלה לפעמים למטה. וכשלמטה, הזוית כל כך שונה. נחותה, אפסית משהו.

רוב האנשים לא מבחינים בי, חלקם רואים ומיד מסיטים מבט, ממהרים את צעידתם, מתעלמים. חלק עוצר ונובר בתיקו או בכיסו או בארנקו המבולגן, הבעת חוסר נעימות על פניו, לא נעים לו שהוא עומד ואני שוכב, והוא עם היד בין השטרות ואני עם כוס פלסטיק עלובה, לבסוף הוא מוצא חצי שקל בודד או זוג עשרות אגורות ומטילם לתוך הכוס, תוך נסיון ברור לא ליצור מגע עם ידי, ואז ללא מילה, ממהר ללכת.

אני מבין. הסירחון, והשיער שלא נחפף שבועות, והגוף המעלה צחנה, והחשש לתת כסף לתמהוני מפוקפק ברחוב שעלול להתשמש בזה לסמים או סיגריות.

אני מבין, כי אותן מחשבות חלפו גם בראשי שלי לפני שהגלגל התהפך.

והכוס מטלטלת בשנית, והכוס נופלת, ואני שומע מטבעות מתפזרות. מרים את מבטי כדי לראות בחור צעיר שפוף מולי, אוסף את המטבעות חזרה לתוך הכוס, ומשהו מוזר. הוא לא ממהר ללכת, הוא לא מכסה את פיו ואפו בשרוול כחול מחויט. הוא טבעי לחלוטין.

"מצטער על זה," הוא פולט בחיוך מתנצל ומגיש לי את הכוס עם המטבעות.

לוקח לי שניה להתעשת, וכשאני עושה זאת אני פולט: "תודה," מבטאי הרוסי כבד.

"שיהיה לך יום טוב, סבא'לה." וכל מילה היא נצח. הוא מחייך, מתרומם וממשיך ללכת, נעלם בהמולת הרחוב השגרתית, ומותיר אותי עם שלושה שקלים נוספים, חיוך אמיתי, יחס אנושי והרגשה מוזרה בלב, אני חושב שזה רגש, ונראה לי שעיני דומעות. אני בוכה. והמולת הרחוב ממשיכה לצעוד סביבי, ואבני הרחוב ממשיכים להכאיב, וידי עדין מאבדת תחושה, אבל הוחזר לי צלמי לרגע קטן וברגע הזה אני אדם.