קטע קצר שחיברתי:

יאיר בן־חור

23 בספטמבר, 2011, ‏כ"ד באלול, תשע"א

אחד הנערים נפנף בידיו בפה פעור והלום. עיניו דיברו מעצמן כמו זעקו "חִדלו!" וקולן לא נשמע. הוא יצא מהדבוקה ועמד בצד. חבריו שאגו שאגות ניצחון, חור נפער בחומה הבצורה, והוא גדל בקצב אימתני. קולהּ כבר לא נשמע ברעמי התותחים שסימנו ניצחון מוחץ, ואולי החרישה מן התבוסה המרה.

הם הקיפוה, עמדו עליה להחריבה, כדורים חודרים מבעדה, מפרקים את ישותה. והיא שמוטה, בוכה חרש.

לפתע נלכדו עיניה בעיני הנער הסורר, זה שספג הלם קרב ונסוג. בהתה בו כמתחננת, בהה בה כחסר אונים, נמלט לעשבים השוטים להקיא את נשמתו.

ידו פשפשה בכיס מכנסיו, וכמו מעצמה הוציאה טלפון נייד. גמגם למוקדן בבכי היסטרי חסר גבולות: "הלו, מש...מששט...רה? ב...בואו מהר... הם הו...רגים אותה...."

פתאום שקט נשתרר, פחד החל מקנן, מוות הקיף את הכול בדממה חונקת דמעות.

סירנות החרידו את הדממה, קרועת נפש, שסועת נשמה הובלה לבית החולים לאיחוי שבריה.
אבל יש חתכים ששום זמן לא יגליד...

 ***

כל הזכויות © שמורות למחבר