צהרי היום

הנה, עדיין צהרי היום ואני יושב לכתוב

מסתכל החוצה משורת החלונות שלימיני, רואה ולא יודע להסתכל

מהפטיפון יוצאים צלילים מעוררי מחשבה

הרקיע מסתיים מהר מידי ומתחשק לי לצאת

אם אני בפנים, אם בחוץ, אני נשאר פה עם עצמי

מתלבט בין רגשי חיבה צנועים שאעניק לעצמי או שוב תחושת בושה

ומכעס נשלט צומחת הפילוסופיה הנאורה ביותר

כך נראה העולם דרך שורת החלונות שמשאירה את העולם בחוץ

צדק פואטי, כמה אני אוהב צדק פואטי, את הרומנטיקה שבאכזריות

אני שומע אותה עכשיו, את הרומנטיקה

היא באה בלהבת כינורות ונאום דידקטי להחריד

צהרי היום מאיימים להפוך לערב, אני מפחד מהערב

מפחד לחשוב שהוא לילה ואלוהים יודע כמה אני מפחד מהלילה

מפלצות בחדר הזה, הארוך הזה, מפלצות שקטות אורבות בארונות מטבח

במאפרות, בתוף הספרים, באבק שעוטף את התקליטים

הן אוהבות אותי, המפלצות

ערפל של אוונגרד יורד על עיניי

עושה דרכו דרך הארובות לכיוון המוח

מתיישב שם בנוחות כלוחם שחזר ממלחמה ומניח ראשו על כרית.