אפילוג

צלמים של צלמים, ייצוגים של ייצוגים, עולם של מראות אינסופיות, העתקים ללא מקור. אני צועדת הלאה בפליאה ומשירה פיסות מרקיבות של תודעה כוזבת, יוצרת שובל גרוטסקי מאחוריי. עוד יום ועוד יום, אני חותרת הלאה בזרועות לאות, יודעת כי אם אנוח ולו לרגע - אטבע.
מחר ימלאו מסדרונות ביתנו בקולות נשימתנו החופשית, מחר תהיינה צרותינו משותפות ולכן פוריות יותר; מחר יהא העולם כעור מזוית אחרת, אך נביט בו מבעד לאותו החלון.
אני עוצמת את עיניי וממתינה למחר.

רעיונות הינם צאצאיהם של אבקנים סוררים שנשרו מבעד לעלים העייפים; הם חשים עצמם בעלי ייחוד, משוכנעים כי הם יחידים במינם, כאשר למעשה מחקים הם במסלול נשירתם את אבותיהם ואבות-אבותיהם; רעיונות הם פנינים שנתגבשו סביב חרוזי פלסטיק שהושתלו בבשר הצדפה. דבר אינו מקרי והמוסר אינו קיים. אני אינני קיימת, אתה אינך קיים; העולם מוקרן על מסך אדיר מימדים שיצורים דמויי-חתול צופים בו ומגרגרים בהנאה גלויה.

הכל מתערפל ואני מבינה אט-אט שביליתי חיים שלמים במעין הליכה מתוך שינה, זרועות מושטות קדימה וחרכי עיניים מגלים פיסות מציאות נבחרות. החורף מגיע וידיי מתכהות ומתקמטות ומתפוררות כמו עלי שלכת; כך אני יודעת שעולם כמנהגו נוהג. שארית שפיותי אבדה זה מכבר, ואני מדמה אותה בעיני רוחי כתצלום דהה אזוק בלפיתת אצבע-אגודל של איזה מספר יודע-כל. והמתים, שאת קולם לא שמעתי זה זמן-מה, מדקלמים את אותו אפילוג שנכתב בדמי מראשית היותי.

אני חיוורונו של אבי; אני עלבונה של אמי; אני הבעתה האוחזת בצלעותיו של אחי. אני האישה הבונה והורסת במחי יד, אני עזבונו הנשכח של סבי ותקוותיה הקטומות של אם-המתים שאפרה דבק בקצות אצבעותיי עם השם שניתן לי. אני אינני אני - אני צלם-צלמית, שכתוב, שעתוק. אני סך כל הדימויים שהוזנו לתוכי.
מחר יהיו תריסי ביתינו מוגפים בעודנו בוערים בינות לקירות, מחר יהדהדו קולות בריאתנו בחלל שבנינו תחת ההריסות; מחר תהלך נערה בודדה אחרת ותראה את אורות ביתנו דולקים, מהבהבים כלהבות ברוח החורפית, ותשמע את קולות הצחוק - כפי שהבטתי אני מתוך הרחוב הריק, בעודי שבה לביתי בו היו האורות כבויים תמיד והדממה פשתה בכל.

וכך הלאה.