היא לא בוכה, היא רק דומעת

היא לבשה את השמלה השחורה, זו שהיא הכי אוהבת וענדה עגילי פנינה זעירות.

היא ואיפרה את פניה בעדינות ועטתה על עצמה את מעילה.

היא הייתה מהודרת ויפה. עדינותה נשקפת לעין כל.

היא נעלה את דלת בייתה ועצמה את עיניה.

עוד קצת והוא יהיה לידה, האיש מאחורי הקול.

היא ישבה על הספסל הירוק בשדרה בדיוק איפה שקבעו מלכתחילה.

היא ישבה, ועמדה ואז הסתובבה. גופה היה דרוך לכל רעש, עיניה אחוזות ציפייה.

היא יישרה את השמלה השחורה. כרכה על עצמה את הצעיף הגדול. הרוח חדרה לעיניה, הן החלו לדמוע.

הן דמעו מהרוח הקרה, חלילה לא מכאב.

כי "הוא יגיע", כך היא שיננה שוב ושוב לעצמה, כמו מנטרה.

הוא יגיע.

היא הוציאה את הממחטה הפרחונית מכיס מעילה ומחתה את עיניה.

היא לא בוכה, היא רק דומעת.

הציפייה התעטפה במעיל האכזבה.

ההתרגשות הלכה כלעומת שבאה.

השמלה השחורה נבלעה בחשכה.

היא נעלמה.

והיא לא בוכה,

היא רק דומעת.

כי היא שיננה לעצמה שוב ושוב,

 הוא יגיע.