איני זוכרת את היום בו נפגשנו. איני זוכרת כיצד התנהלו חילופי הדברים, ומה הבזיק אז בעינייך וגרם לי לכרוך את עמודיי בספרך. בי נשבעתי, איני זוכרת דבר באשר ליום ההוא.
אך אני זוכרת את צעיף המשי השקוף שקצותיו ליטפו את פניי ברוחות. אני זוכרת את נוגה עינייך בתוך ההמון. אני זוכרת את ריח בגדי הקטיפה שלך, ואת המילים הקשות שהטחת בי כשעליתי מן השאול וביקשתי להשיבך אליי. אני זוכרת את עומק צדקת דברייך. אני זוכרת את התום והכוח והבעירה הפנימית הפלאית שלך שהסיטו את מבטי לעברך תמיד. אני זוכרת את היום בו נתתי לך את שמך. אני זוכרת את היום בו הענקת לי את שמי.
רציתי להבטיח שתמיד תחושי נאהבת, שיצמח ויתעצם כוחך ותוכלי לבעול את העולם כולו אם תרצי בכך. רציתי לספר לך על רוחות הרפאים, רציתי לחלוק עימך את יופיים של הדברים המתים. רציתי שתבטחי בכוחה של היוהרה שתצילך מרעותיהם של אחרים, שאינם טהורים כמותך.
כל זאת היה לפני עידן ועידנים. ואת אכן צמחת והתעצמת והיית לאשת-סערה, והעולם כולו לרגלייך. נעריותך המרושעת התחלפה בנשיות מתריסה, ומראות מערות הטירוף בהן ריקדו צלליות-חלומותיי היו לקטעי פסיפס שערכם לא יסולא בפז, תלויים בשוויון נפש על קירות עולמי הרועש, הרועד, הרעוע.
מעולם לא ביקשת להשפיע על מהלך חיי, כאמור, ולכן הייתה השפעתך כבירה כל כך. כעת אני יודעת זאת. מעולם לא בראת לי תובנות כפויות או חוקים מכוונים או סורגי-רגשות להגדיר את אהבתי כלפייך. רק הושטת יד חיוורת, עטופה קטיפה סגולה, ונגעת בפניי. ולא יספת.
וכמה טבעת בי. ואיזה שפע. כמה אני שמחה על קיומך.
רוחות נעורינו כלואות עדיין בינות לקירות ההם. נדמה כי אם נבקש לפגוש בראשיתנו כל שיהיה עלינו לעשות הוא לשבת זו לצד זו בבטנו של חדרון צר וכעור בקצה העולם. והרי לנו כל שנותינו האיומות ההן, שורטות בציפורניים צבועות את צלעותיהן של הנשים שהננו, ומביטות בזעם מתבגר אל הבריות שעוד נהיה.
האם את זוכרת כיצד מלמלו אלינו השמיים? האם את זוכרת כיצד פקחו הבקרים הקפואים את עינינו הצעירות? האם את זוכרת את שנת האבנים?
אני זוכרת הכל. אני זוכרת את הלמות ליבי כשהלכת לשם, כמה דאגתי לנפשך הכסופה, שלא תאבד. אני זוכרת את הצלילים שעלו מאצבעותייך, יוצרת, בוראת, משכתבת עתיד היסטורי שחשיבותו טרם נודעה.
אני זוכרת הכל מלבד היום בו נפגשנו. איני יודעת מדוע. זיכרו של אותו יום חמק ממני כמו פתית שלג.
אני גאה בך, אני גאה בי. אני שמחה על כל קורותינו. אני שמחה על השתיקות, על הצווחות, על האושר והטינה והאהבה והפחד.
אני יודעת כי לאן שרק אפנה, אמצא את פנייך. אני יודעת כי לעולם לא תדעי עד כמה משמעותית עצם היותך בעולמי.
אני רוצה, עדיין, להגן על יופייך מן העולם. אך אני יודעת כי יש בך די כוח בכדי להגן על עצמך, וגם עליי.
לנצח, עטופה בקטיפה סגולה.
http://stage.co.il/Stories/537223208
http://stage.co.il/Stories/537223213
