במהופך

בימים ההם, בעת ההיא, הייתי אבודה בין הגלים. עולם שלם התגלה בפניי, שבילים התפתלו עד קצה האופק, מילאו את שדה הראייה. 

דימיתי לי את עתידי כאפלה זוהרת, זהרורי זיעה נוצצים כיהלומים על פניי, עורי מבהיק בלובנו תחת ירח תמה. 
חלמתי בהקיץ, בהליכה; נתקלתי בפינות חדרים, בקירות לבנים, דלתות נטרקו על קצה אפי. שרתי לעצמי בקול בעודי צועדת לבדי במעמקי הלילה, שבה אל ביתי הקפוא מאיזו הרפקאת-רפאים. נהניתי לחלום את דמותי הבוגרת, להמציא לי פנים אחרים וצלקות אחרות ושמות אחרים.
אבדתי בהזיותיי. התמכרתי אליהן. הן הפכו בנות-משמעות יותר מבשר העולם שסביבי. 
אז נכנעתי להן.

עורי חיוור וגופי זעיר ועיניי פעורות - אך האור מסמאני. ידיי כמושות ורגליי דואבות וצלקותיי פועמות לעת ערב. טומאתי פוגמת באווירת הקודש של הרגע החולף, והנהו שב וחולף ומביט שוב לאחור, והופך לנציב מלח. 
קדושה וקדשה, זונה של קודש-הקודשים. 

בימים ההם הייתה ילדותי זיכרון נוקשה וחלומותיי זוהמה רועשת ופלאית. בנפשי שיכתבתי את סיפור חיי, וכמו סארטר חלמתי כי כבר חייתי ומתי וכל שאירע אינו אלא רמז מטרים לאיזה עתיד טראגי שנכתב מראש בדמי אבותיי. כמו סארטר משוכנעת הייתי כי חשכת חדרי סימן היא לכך שאאבד את מאור עיניי, כמו סארטר חשתי כי אני חיה את חיי במהופך. 
אז נאחזתי ברגליי במוט המתכת ונתליתי כשראשי אל הקרקע, ממתינה למוות שיראה את פרצופו.
והוא בושש לבוא.

חייתי, חייתי. ועוד אוסיף ואחיה. ראיתי עולמות קורסים ונבנים מחדש, אהבתי ושנאתי ונותצתי ונחרבתי ובשרי נתלש מעל עצמותיי, ועיניי נפקחו ונעצמו וידיי הושטו ונאספו וליבי נשבר ואוחה ונשבר וחוזר חלילה. חלמתי וקיללתי וזכיתי ואיבדתי ונישקתי אינסוף זוגות שפתיים, וידעתי גופים רבים.
ועודני כאן. על שתי רגליי, זקופה, מישירה מבט. מסרבת למות.
לא התעוורתי, אך אני מתחרשת לאיטי. אכן חייתי ומתי שוב ושוב, והילכתי הלוך ומעוד סביב די קברים - ובי נשבעתי, לעולם לא אנוח באחד מהם. כלו את גופתי באש והשליכוני אל המים, ועיני-רוחי יראו שוב את העולם כך: במהופך.

אין בי חרטות. האמן לי.

עתה אחוז בידי ונצעד הלאה מכאן, זקופי גו ובהירי מבט.
חלום ילדותי ממתין לנו שם.