0
מאת Tammiro Levi בתאריך יום שני 6 פברואר 2012 בשעה 08:37
פרק ראשון מ-ספר אימה שכתבתי ב-2006 בשם פיונרלופוליס.
סוג של פנטזיה אפלה ויומרנית עם אימה על שדים שזומנו בכדי לחסל מסדר של דרואידים אשר מתנגדים להקמת מסילות ברזל ביערות (עולם של ימי ביניים שעובר מהפכה תעשייתית
כל הזכויות שמורות וכו' זה מה יש
-----------------------------------------------------------------------------------------------
פרולוג
"כאן, בביתי החדש אני רואה את צמרות העצים דרך החלון, מרכינים ראשיהם בעליבות, סימן היכר לכל המדינה הזו אני מניח.אני מביט בתושבים מהלכים להם בנינוחות סביב ביתי, שואפים אל ריאותיהם מלוא החופן אוויר קר של דצמבר, נשענים על גזעים רחבים ומפטפטים, מחליפים ביניהם להג חסר חשיבות. אני מכיר אותם. אם תגורד השכבה העליונה, אותו ציפוי מחליא של חיוכים, שכל מוגבל ועיניים בורקות בשמחת החיים המעושה הזו, אז יתגלה מה ששוכן בנשמתם. אני יודע.
אם היית לצידי, היית דורשת ממני להפסיק ולתת מנוחה למחשבות הללו: היית אומרת לי כי זו ראייה מעוותת של המציאות. כי יכולת ההפרדה של שכלי פגומה וכי אין דרך נכונה יותר או מתגמלת יותר מאשר לנסות לשנות את העולם. היית מוסיפה בלהט כי עצם הדחף לנסות- הוא מקור גדולתה של הרוח האנושית, ללא התחשבות בתוצאות.
אלו מילים יפות ואיני מסוגל לראות בהן יותר מאשר מילים כאשר את אינך לצידי.
האם האמנת באידיאלים האלו כאשר הם דחפו אותנו אל המערות, עיניהם רושפות, חיוכיהם מעטרים את פניהם ככלי נשק חדים? האם האמנת בקיומה של דרך שונה, בכוחו של הניסיון לשנות, כאשר הם
האשימו אותנו בהפצת המגיפה?
טבעי, אני אומר: טבעי לחוש בזעם המרתיח את הדם; טבעי להגיע למסקנה כי אם הואשמנו ברוע - אזי רוע הם יקבלו.
עלינו להעניק להם את אשר הם יצרו במו ידיהם.
אומרים כי כל אחד מקבל את מה שליבו חפץ .
אתמול פניתי אל הרוע.
ביקשתי ממנו: "ספר לי מעשיה מבדחת, כזו אשר תעוות את פניי בחיוך
הוא סיפר לי סיפור מחליא בו הופיעו בערבוביה גופות... מדורות מעלות עשן...מחלות המרקיבות את הגוף... ערבוביה של סבל - עד אשר יסיטו האנשים ראשיהם אל השמים; עד אשר יפלו השמיים וימחצו אותם; עד אשר זרועותיהם יצנחו מן התחינה והתפילה מטה בייאוש והם יזחלו - הם יבינו כי מעולם לא נועדו ללכת.
השדים שטחו בפניי את רצונם להיכנס. אני פתחתי בפני אחד מהם את השער
.
שנים רבות חייתי בתוך עולם עינויים פרטי, מבודד, בלתי נראה למתבונן מן הצד: חשתי ברוע מתפשט, עת נפשי קרסה לאיטה אל תוך עצמה; הכרתי במציאות המתפוגגת סביבי; חייכתי כלפיהם חיוכים כבויים, נאבקתי לנשום נשימות דקיקות, כמו זרזיפים נחבאים של מי נהר , החוצבים תעלות תת קרקעיות בקשר האנושי, מחפשים את המטרה. קרעים של נפשי עסקו בחיפוש מתמיד אחר המטרה. נברו. איתרו. רחרחו. אך במשך שנים רבות לא נגלה אליי אף קצה מנצנץ של גאולה באופק. את הרי יודעת, במצבים כאלו, אני משקיע כוח כפול והופך לפנאט.
אתמול... אתמול הכוח שהצטבר מצא פורקן. השער ביער נפתח.
אני לוגם זהב עכור, מביט בשד הקרב אליי. הוא אינו מפחיד אותי. הוא מתהדר בגולגולת מכוסה רקב וטלאי-עור, כאדם נבול-פנים. עיניו הן ערפל כחול כהה, כמעט שחור, מתעתעות בי, מנסות לגרום לי להאמין כי אין בנמצא אמונה שוות-ערך אפילו לא זו שגרמה לי לזמנו.
הכרתי אותו בעבר, לפני שהכרתי אותך - את וודאי זוכרת אותו מסיפוריי. היכרותי עמו לא שינתה דבר מהותי באמת: הוא מלווה בצליל מנדולינה, או כלי מיתר צנוע אחר, הסובל מצרידות, מצליל לא מכוון. צליל זה ותחושת חוסר כיוון התמידו ללוות את חיי מאז - זה הכול.
איך כשהלכת, לא חשדתי? איך לא חשתי כי אותו הצליל - אותה העווית, אשר הלכה והתחזקה מרגע לרגע הייתה הגורם המוביל בהחלטותיי: לזנוח אותך, את הכפר, להלחם כמו זאב בודד מול מלכודת- מלחמה מתוחכמת? איך לא הבנתי כי רק צליל זה מוביל אותי לצעוד אל המלכודת, מניף דגלים רפויים של ערכים מוכתמים ושקריים? רק חייל על פני לוח המשחק, מגן על מטרותיהם של פוליטיקאים מושחתים, של הרוצחים הצבועים, בעלי הכוח בארצנו? כמה טיפש הייתי. טיפש ואף יותר מכך: טיפש אשר זכה לתהילה מידי מכריתיו.
בעזרת העמדת פנים, בניתי תילי תילים של מניירות,הצבתי מול עיניי כיסוי עבה ובלתי חדיר. גחמותיי, מזגי הסוער, מנהגיי המטופשים, הקבועים – עטיית מבע פנים קפוא; רשף העיניים הזועפות, המנסות להלחם, לשווא, בזמן ובאמת – הרחיקו אותי מן המבט הטהור, הנקי, באמת הכואבת. וכי מה ראו עיניי בסופו של יום?! הן הביטו בליצן, לראשו כתר מלאכת מחשבת משובץ באבנים זעירות, יקרות ערך; הן ראוהו ישוב על כס המלכות, משתמש באותה העמדת פנים בה השתמשתי אף אני. ראיתי כי בעוד אני רכשתיה בדרך הלוחם הגסה - הוא רכשה על ידי שליחתי למסע ההרג והדם. ראיתי כי הוא שלחני אל המסע המדמם בכדי לשלוט בסובבים אותו.
שמעתי את אותו הצליל החורקני, המחליא. אך בזו הפעם לא ניגנו כלי מיתר צנועים, לא מכוונים – כי אם כלי נשיפה: צבעם בהק למרחוק, זהה לגון המשקה האחוז בידי עכשיו.
אני נזכר ורועד מזעם.
כיצד כיסיתם את פנימיותכם הרקובה בדבש...אומר רק זאת...ריקבונכם ישמש סעודה מענגת עבור רימות הזבובים. זו היא הבטחתי האישית לכם. זמנכם עוד יגיע.
נהגת להתוודות באוזניי אודות תחושת חוסר הביטחון המלווה אותך תדיר. אף פעם לא הבנתי מה זה אומר עד שהזדקנתי. במרוצת השנים דחקתי היטב אל קצה הכרתי את הקולות המרעילים. הם, שלחשו בי כי הייתי יהיר וזחוח, כי במו ידיי הובלתי אותך אל האבדון – חפרו בי כתולעים. עד ששלחתי אותם אל ארץ רועשת, להעביר שם את זמנם במקום לגרום לי לאבד אותך בשנית.
אז ילדתנו הבכורה הגיחה לאוויר. הראשונה. אני עמדתי שם, בפינת החדר, מתקשה לנשום, קרוב לדמעות כאשר הגיחה אל אוויר העולם ופצחה בזעקתה הראשונה. "זו זעקתה של ציידת", אמרתי לך... וצדקתי. ילדתנו המופלאה נהגה לאחוז בחוזקה בגרונותיהם של כוהני-ריקבון מתוך שעשוע תמים בלבד. כל שנותר בידם לעשות הוא להביט בנו בשפתיים סדוקות, מתכווצות.
אז יצאתי מן המערות, אשר היו ביתנו ומבצרנו. לא חזרתי מעולם, אהובתי. השארתי אותך שם חובקת את בתנו הבכורה, נושאת את אחיה ברחמך – בננו אשר בלידתו לא נכחתי כלל. אשר את פניו, עיניו, זכיתי לראות.
כל זאת התרחש לפני עידן ועידנים.
כאן השמש זה מכבר שקעה. הלילה קילף מעליו את מראות היום, הסיר מעצמו את האחריות לזוועות העולם. אני כאן, ברובאליין: מחכה. מתכונן למותי. קונה בדי משי טהור, מתכנן כיצד אסנוור את עיני התולעים - שליטות המעבר לעולם הבא. מדי פעם אני נושא את עיניי אל השמיים, צופה בגיחוך בציפורים כחולות –העיניים חגות מעל העיירה. ממתינות.
כ"כ הרבה ציפורים מעולם הלוויות של אאזו...
אתמול פתחתי את השער. לא הייתי לבד. הם שמעו אותי והצטרפו לקריאתי.
פוליטיקה הינה כוח עצום היוצר בריתות בלתי-צפויות. על כן איני מופתע משיתוף פעולה משוקץ זה. הם תמיד היו ממזרים– שקועים עד צווארם בשחיתות המזדנבת אחר הכוח.
תמיד מתכננים וזוממים מהלכים על פני האדמה הטובה של העולם החדש. או שמא אדייק – על פני חורבותיו העשנות של עולמנו הישן והטוב אותו גזלו מאיתנו המנוולים. הם הביאו עמם את הקורבן הדרוש אל קרחת היער.
היה זה איזה ממזר עלוב נפש, מאלו אשר חייהם אינם אלא פסיק בספר הארץ.
אני יודע, הם רואים בי רק פיון, כלי שרת למטרותיהם. אך למעשה, מאבקם זר לי, אינו נוגע לי כלל. זהו מאבק כוחות שאיני שם עליו. אני פועל למען הנקמה - ואיני שוכח זאת לרגע. מבחינתי, כל אותם כלבים המאמינים באל היער וכל אותם כוהני "הדרך החדשה", כפי שהם מכנים את עצמם, טוב אם ימותו אלו גם אלו. אני אעיר את העוצמה הקבורה במעמקיה של הארץ הזו למען נקמתי. אני נושא הרצון. הרצון לפתוח למענו את השער לרווחה.
והוא יבוא.
הוא יחל את מסעו בצפון. הוא יגלוש דרומה כמו המוות הרוכב על גבי הרוח השקטה. הוא יחריב את כל אשר הם יודעים.
אהובתי, חשבתי כי מכתבי יהווה מכתב פרידה ממך. כעת אני מבין כי אני נפרד מן החיים עצמם. אני שולח אלייך את וידויי האחרון, כתוספת אל געגועיי אלייך.
הפחד מילא את כולי, אך הוא יבש בי. עכשיו הפחד היחיד החי בתוכי, מציג בפניי את בן דמותי: חי ללא תכלית, מודעותו מרוסקת, שאריותיה רופפות; מסתובב, סהרורי, ממלמל דברי הבל, מזהיר מפני יום הדין, מפיל מילים על אוזניים ערלות.
לכן אני חושב להיפרד בבוקר הזה, כאן ועכשיו מן העולם. אכתוב את אשר על לבי ואז...יש לי חבל ישן במחסן. עצים גבוהים לא חסרים בחצרי.
אני נזכר בשעת הפולחן...ב-רצון. מה שרוחי ראתה...
סירחון של אחר צהריים חמים בלב אוגוסט...האוויר כה דחוס....נדבק לגרון...
כפר דומם....
דלתות פתוחות לרווחה....
זבל פזור על המפתן...חמיצות פירות באושים...היכן הם הכוהנים שיברכו את היבול?!....זה לא משנה....
עננה של זבובים מתנגשת באחרת....בקר חולה, שדוף, משוטט באיטיות...בחופשיות...בין הבתים....
בשדות....היבול מרקיב מחוסר בידיים אשר יקצרו....ההזנחה היא קדושה...
לצלילים קודרים של תפילות ילדים והורים מוכי יגון אני מקשיב.....ומגיע...לבשר את חוקי הטבע....קריאות באפלה....
הם מפטירים צליל הנוצר רק בזמנים שכאלו...מעין יבבה...שזה אשר משמיע אותה רוצה כי תישלח רחוק...עד הצד השני של העולם...אך זו רק יבבה...לא יותר...
פנים מבוהלות לאור עששית....זה כאב....זה פחד....אני נוגע בהם...עכברושים רצים פרא ברחובות הראשיים....ואבות חלשים...אמהות מוכות....מתאגדים סביב מדורות....ולצידן ערימות של גופות....באור הלהבות....אני יודע מה הם שואלים....אם היה בהם הכוח להבין....היו שואלים ודאי... מהי התועלת באלי האור?!....
וכאשר אתה מחזיק....ב-אמת....
שאינך יכול לברך את המקוללים....
רק לחייך מול המסכה....כמו שאנו עושים כעת...
אז תהיה כוהן אמיתי לנשמה...
....המתיקות של אחר צהריים לח באוגוסט....האוויר המלא באפר נודד....
געיותיו האחרונות של הבקר...המציאות החדשה...הנכונה...שנראית היטב מבעד האש במדורות הלוויה....
ברוך עוצמת הכאב, הצללים הבוערים שבראשי משתלבים עם הרוח שטורקת כל דלת בית אב
הדלתות ננעלות בשקט מופתי, רגע לפני זרימת מזמור הדם למוח.
הירח ממעל נהפך נחש ירוק כסוף, עוקץ את הכוכבים
עוטף את המפתחות ברוק רעיל בכדי שיחליקו מידיי המקומטות.
זהו סוף המחלה ותחילת המלחמה בצללים שמעבר לעולם הזה אשר הופכים אט אט לכתמים שחורים מלוכלכים והליבה בהם צבועה במוות לבן כמו החול בחוף הבודד שבמקום האחר.
ים ללא סוף, אוויר כבד ללא התחלה.
נשיכה גסה בנצחיות המחשבה
קיפולה של הדעת לכדי חץ זעיר משוח ברעל.
מתוך האש שבדם הלוחם
מתוך הלהבות הצהובות שבעיני הנחש
דרך הקרוונים החותכים במישורי התרבות
מתעוררת הצרחה מכאב צבוע אדום סגול לשלח הרוחות בפנים למחוז טירוף אחר ולנקום
ומה שנשאר זה רק לעקור את השיניים או לבקש ממשות שד מן המישורים החיצוניים
הים שקט
הגלים שורפים את הצללים הנסתרים מעין אנוש
ואני ילד המשחק באפר המתפזר ברוח.
ברוך עוצמת החילוף, הערך הרגשי המעודכן בלבי משתלב עם הרוח שחולפת על פני מפתן כל דלת בית אב
המנעולים ליצירה מתפוררים בעיניי, רגע אחרי זרימת האוויר בדם. הרוק נשלח מפי אל הגרון ומחליק מטה ללא מחשבה
והעורבים הלבנים עם העיניים הכחולות חגים מעל
ביער אשר סמוך לחוף הים המריר והקר, אני קורא לך לבוא, אאזו- אתה השולט בעשן המדורות, ספר לי בדיחה...
....
הזרדים נשברו בחלוף העכברוש מעל הגופה ואז החליק בשלולית הדם שהייתה רטובה ומקרינה חלקלקות שומנית כמו השמיים המכוסים בענני לוויה הממטירים בזעף על החורשה העזובה.
בינות גזעי העצים הרחבים והמטים ליפול אשר חלפו מול העינים.......אני רואה מערבולת בלב היער........ מעשה יצירת שד מכונף.........משק כנפיו מהדהד בין אולמות עתיקים וקתדרות נטושות......במבוך העינויים שתחת המרתפים בגולגולת אדם מושחת......
........."רחף ואל תיגע בקירות" נשמעה הצרחה היטב, צבועה בירוק כהה והעשן התפזר לכל רוחות השמיים..........
......קיפצתי מעל גוית הגנב ורעש עלים מתנפצים בחלל רטוב של כל הזמן, זז חזק ובאופן מגושם כמו סבל מעודף משקל, עשן כחלחל הסתנן בכל מעבר, החלום התמזג עם כל מה שעבר בורידים......
"הואאוווו" נאנחה הגויה,הרימה ראשה המושחת והפנטה את עיני במבט קהה, כמו כלי ברזל חלוד
"אח....." לחשה בצליל שורף את הדממה "לאן אתה הולך בשעת צללים?"........
פיסות שרשרת התפילה נמסו ביד הכחושה של הגופה וכל אותה העת פניי התעוותו ותמנון חלקלק ליטף את נשימותיי.
"אני צועד לרובאליין, צומת הדרכים הראשונה...היכן שאני מרגיש כי הכול החל...."
שורשי עץ ישן חייכו בנהימה עת הצורה השתנתה מן הרוח
יד היצור המת, החי, נעה באיטיות ותפסה את העכברוש.......
"הייתי שם...אני הזר הראשון לאדמה." הפטירה בחיוך גולגולת החמדן וחשפה שיניים לתצוגה.
העכברוש התפתל בייאוש ולאחר רגע פסק והחל נוגס בבשר היד.
זעקה... צליל שנע במעגל סביב והשד בגולגולת נתקע בקיר הדרומי.
ענפי העצים החלו מצליפים באוויר והשורשים שהתכרבלו בחום רגליי החלו פוצעים בניסיון לחדור פנימה אל הורידים. טיפות דם נפלו על האדמה יחד עם גופי והכאבים הנוראים בראש, האדמה קיבלה אותי ונהפכה לים ספוגי ולאחר מספר שניות הקיאה אותי החוצה.
נחיריי נחתכו ותצליל כוויה התלווה לאוויר היוצא.
"...אני חי....." יצאו המילים מפי "אני חי ולמעלה...."
הגופה חייכה סביב לעור מוכה בצבע סגול ואדום..."
*
הלילה ירד.
ירח ירוק כסוף זרח ברקיע וקולות ינשופים ועופות דורסים הדהדו ברחבי היער.
אש ניצתה במנורות השמן שבחצר המנזר.
שקט שרר סביב המבנה.
שלושת הנזירים צעדו ממנורה למנורה, לפיד בוער בידם הימנית ושרשרת תפילה בשמאל.
נשימתם מלווה במילות ברכה בזמן שהציתו את הפתיל.
התרנגולות בלול קרקרו בשקט, שני הפרות ברפת הצמודה לבניין המגורים הרכינו ראשם ובהו בחציר.
אך לא לזמן רב.
היללה הראשונה שפילחה את שמי הערב והגיעה ממעבה היער מערבה, שלחה בעתה בקרב החיות והרעידה ידם של אלו אשר אחזו בלפידים.
יללת צחוק שאכזריות וטירוף שזורים בה. קריאה בשפה השייכת לאלו שדם אנוש וחיה זורם בעורקיהם. אנשי הצבוע.
הלילה של הצורה, החל.
*
הגבר התחפר במעיל הצמר הכבד שכיסה את גופו הזקן וניסה לא לחשוב על הקור.
ידו הימנית אחזה במקל הליכה משובח עשוי עץ ומתכת והוא חפר בעזרתו בשאריות הגופה שעל הקרקע הקפואה.
חרקים ניסו להיאבק בשלוליות השומן והדם.
שפמו הכסוף רטט כאשר ניסה לשחרר גוש ליחה מריאותיו הפגומות.
עיניו הירוקות שבזמנים עברו היו בלתי מתפשרות, התאמצו להבחין בפרטים הקטנים.
"מה יש לך להגיד?!” פלט לעברה והמשיך לשחק במקל.
האישה שעמדה לצדו בבוקר הקפוא הזה שבגבעות ליד ולריקן לא השיבה לשאלתו.
נראה היה כי גופת השור הטבוח שהייתה מוטלת לרגליהם, לא עניינה אותה.
מבטה היה נעוץ בשמיים.
שמיים של חודש האלאאס. כוחותיו של גנרל חורף כבר הקימו מצודות בגן-עדן, מוקפות בברקים כחולים וירוקים, מפיצות את רחש הרעמים מן המרתפים ועד מגדלי התצפית. חטיבות מאומנות של טיפות מים שמנות עמדו מוכנות ליפול מטה בהינתן פקודה.
הגבר דידה לכיוון סלע מרשים שצמח מן הקרקע בקרבת מקום והתיישב.
הוא הצית סיגריה ופלט שיעול קולני. מנגב את קצה מטהו בעשבים.
"נו?”
"אתה השריף, ארתורו. אתה תגיד לי מה אתה חושב.” השיבה בקול רך.
"כמה תוקפים. לא אחד. חתכים גסים. תקפו בו זמנית מכמה כיוונים. הם ממש התפרעו.”
העשן נע לכיוונה.
האישה, נמוכת קומה, פניה חרושות קמטים, שיערה לבן וארוך אסוף לאחור, עטויה בגלימה ירוקה, השפילה לבסוף את מבטה מן השמיים והסתכלה סביב.
"יש לך מה להגיד גברת? כי אם לא – אולי הגיע הזמן למצוא מכשפה חדשה.” הפטיר לעברה השריף.
היא חייכה.
"זה רצח. ארתורו. לא נושא לבדיחות
.”
“זה שור, .”
הנביאה נעמדה לצד הגבר הזקן ועיסתה את פניה לרגע קט, מנסה להמריץ את הדם מפני הקור.
"ראיתי רסיסים של כסף נעים דרך עצמות חלולות.”
ציפור השמיעה קריאה במרחק. הגבעות נראו שקטות.
הוא המתין.
"מי שעשה את זה,” סובבה את ראשה והצביעה על הגופה הטבוחה שעל הקרקע, “לא מתכוון להפסיק. אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה. האלימות הזו...באה מרובד אחר.”
השריף ארתורו ברם לקח שאיפה ארוכה מן הסיגריה וקם על רגליו.
.
"אם זה ככה, אז זה חרא של מצב.” הפטיר.
היה זה בוקר יפהפה למרות הקור. מספר עננים בצבע ירוק בהיר וורוד שייטו בנוחות מכיוון מזרח.
"נצטרך לארגן משלחת לצוד אותם. לארגן אסיפה של החוואים.”
הנביאה התארגנה לתזוזה.
"הם לא נגעו בבשר ובשומן, ארתורו. זה שור צעיר.” העירה לדבריו.
הוא הרים את מטהו והחל לצעוד. היא הידקה את שכמייתה ומוללה את העפר באצבעותיה.
"כן, כדאי שנלך.” שמע את מילותיו נזרקות לעברה וההערה האחרונה שאמרה מהדהדת בראשו.
זה היה כנגד חוק האדמה. בזבוז שכזה.
שניהם צעדו בדרך חזרה ל-ולריקן.
