אני חי בכעסים של עצמי, אני חי נגד עצמי.
מי מנהל לי את החיים,איפה הבחירה שלי נעלמה,אני רוצה בת זוג לי, או לאימא שלי נראה שחילונית לא מתאימה לה,למה מה זה מפריעה לה בגלל שאני לא אלך לבית הכנסת.או שאולי לא יהיה לה עם מי לדבר על הלכות,אולי היא רוצה לשפר את הדרך שלה אחרי כל כך הרבה שנים של טעויות,ולמה אני צריך לתת לה לנהל לא את הסיסטם שלי,נראה שהיא לא אוהבת את אף אחד מהחברים שלי,איך הגעתי אני להגיד דבר כזה,בגלל שהם לא דתיים אז היא הרשתה לעצמה לדחוף את האף,כל פעם שאני מזכיר לה שזה בגללה ונוקף את האצבע המאשימה אליה היא קופצת. מה הרעיון בלחזור בתשובה ולא להאמין בזה,מה קורה כאן?איך הגעתי לכל שהשאלות האלו?
כל זה קרה לפני עשר שנים. התגייסתי לצבא מרוב שראינו סרטי בורקס ישראלים,דימינו את חיי הצבא לסרט שאפשר לעשות בו הכול. עלינו על האוטובוסים בבגדים האזרחים,תספורות הפאנק עגילים למי שהיה והג'ינסים הקרועים,והשפה הפגומה שהיינו מדברים,לא ידענו להתייחס בכבוד למורים בבית הספר,אז בצבא אמרו לנו שכאן נלמד לדבר שיפנו אלינו ולא מתי שאנחנו רוצים.מי חשב שמי שמנהל את החברה כיצד להתנהג זה אפילו לא אנחנו,זה המדינה הכול מתחיל בתוכנית החינוך החברתי בסדר היום. מה נלמד היום, מה נלבש אילו בגדים נראה שהרבה הורים זוכרים את הפנימיות בחו"ל,איך העניבה והחגורה מהודקים היטב היטב.אפילו הטלוויזיה מראה מה ללבוש מה לאכול ומי מתאימה לך בתור בת זוג. שהגענו לבאקום הביאו לנו מדים תחתונים אפילו שאלו אותנו אם קיבלנו אבקת חשמל? ועוד ענינו שלא וצחקו עלינו הזהירו אותנו לגבי זה,ואפילו לא התייחסנו לאזהרות איזה חיילים לא מחונכים היינו.לחשוב שנתנו בבית הספר חינוך ראוי ובכלל התעסקו בבעיות אחרות,מי אמר שהצבא יכול לעשות סדר חדש יותר מהבית ספר?אבל זה בדיוק היה כך,הצבא עשה באמת עבודה יותר טובה במרבית המקרים,ובחלקם היינו שומעים כדור נפלט ואומרים יהי זכרו ברוך. זה החינוך לחנוק אותך עד שאתה נכנע למערכת ונהפך להיות חייל.שלוש שנים של ניסיון להצמיד אקדח לרקע בשביל להיות הכי טוב שיש,וברגע אחד להפוך את הכול בשביל הדבר הבא שיקפיץ אותך מחוץ לכדור. שנכנסו לבסיס הטירונות זה באמת היה נראה כמו סרט בורקס,שמאל שמאל שמאל ימין שמאל עמוד דום עמוד, נוח הקשב. מהצד זה נראה מצחיק ואתה אומר לעצמך אני מניח שגם אני הולך לעשות זאת.ואתה מסתכל בתמימות על המפקד שלך והוא קופץ עליך בצעקות,שאתה אפילו לא מבין מה קורה כאן תתעורר חייל,אפילו לא קראו לך בשם שלך קראו לך חייל,אתה בתוך המערכת אם רצית ואם לא. הצעקה של המפקד הייתה נשמעת בהד כזה גדול,ההרגשה שאתה לוקח טריפ ורואה סרט מצויר שאתה הטוב ומנצח את הרעים,והמפקד שלך הוא הבחור הרע רק שלך אין כוחות על טבעיים.
ואז מתחילים לעבור את היום השעות הראשונות,הריח לא מוכר מה זה הריח הזה? ריחות התמימות נעלמו ריחות המלחמה כבר כאן,רק במי אנחנו נלחמים? כמה שאלות עולות בראשך שאתה מגיע למקום חדש,ופתאום צריך לבקש רשות בשביל להשתין. מגיע הלילה מקציבים לך שעת ת"ש מה זה שאלו הפלוגה כולם נראו מאוד מבוהלים,אף אחד לא הבין שמכינים אותו לקראת החיים בחוץ. הטירונות היא רק תירוץ לקרוא לך חייל,שתעשה מה שהם רוצים ולא יהיה לך דעות נגדם. הבוקר הגיע השעה הייתה שש אפס אפס,איזה צעקות קומו קומו יש לכם עשר דקות להיות מוכנים מצוחצחים מגולחים מדוגמים מיטות מסודרות מתחיל מעכשיו.אין למפקד הזה אפילו פסיק בנשימתו,קמנו הפוכים מה קורה כאן מה הוא רוצה שאל אחד החיילים,אז התחלנו להתאחד כמה שאפשר רוב החברה בחדר ולעשות את מה שמוטל עלינו,רק איך אפשר להספיק הכול בעשר דקות? גם לזה היה פיתרון,המפקד שלנו קלט שאנחנו לא מבינים מה הוא רוצה ואנחנו סוג של חברה שעושים מה שהם רוצים,אני בטוח שהוא אמר בליבו אני אשבור להם את האגו המנופח שלהם.אך הוא לא ידע דבר אחד יותר ממה שאני ידעתי, אף אחד מאיתנו לא היה נורמאלי בחדר הוא חשב שאנחנו לא שפויים,כי זה מה שהראנו כולם באו אם צער גדול בלב,וכל אחד הביא משהו מהבית שאי אפשר היה לשבור אותו,אך הוא חשב שיצליח לשבור את כולם כמו שהוא עשה עם הפלוגות הקודמות, ואמרתי לו אם תצליח לשבור את כולנו,אני מצדיע לך ואומר שאין כמוך מול כל החיילים.
אך ידעתי שמה שהמפקד שלי יצליח,זה יעבוד על חלקנו לא היה קל להסתדר איתנו.שהכרתי יותר את החברה התחלתי להבין שכל אחד ואחד מהם, בא מהעולם האישי שלו הם היו נקראים הראש.מנהיגי חבורות גדולות בעלי השפעה חברתית חזקה.
את זה המפקד שלי לא שיער בדעתו,לא היה לו מושג עם מה הוא הולך להתמודד, ראיתי אותו באיזה יום יושב על ספסל ותופס את הראש,אמרתי מה קרה לו הוא התייאש ניצחנו אותו,אמרתי לו שהוא לא יצליח,אנחנו זן נדיר.
החלטתי שאני ניגש למפקד שלי,פניתי אליו הקשב המפקד! המפקד הכול בסדר איתך? אתה מרגיש טוב?הוא ישר איים עלי בריתוק,אמרתי לו אסור לשאול עם הכול בסדר,יש בזה משהו נגד חוק האנושיות?שאלתי אותו אם זה קשור למה שדיברתי איתו בהתחלה,ידעתי שזה קשור אך הוא החליט להגיד שלא,אמרתי לו אם אתה חושב שנולדתי אתמול ואני לא רואה שזה מפריע לך,אז אתה טועה בגדול אם את רוצה עזרה אני פה,הרי אמרת בעצמך בתור חיילים אחד עוזר לשני לא ככה? עברו מאז כמה ימים ומפקד החליט לקרוא לי,ישבנו לדבר והוא ביקש את עזרתי סירבתי לו,הוא אמר שיפצה אותי אם אגיד לו איך מתמודדים איתנו. זה היה נשמע מאוד מפתה פעם ראשונה בצבא וכבר יש קומבינה,ועוד עם מי המפקד האישי שלך איזה פיתוי.שאלתי אותו מה הוא מציעה שמעתי את הצעתו,והחלטתי לנסות לסחוט אותו יותר וזה הצליח,אך אמרתי לו שבעוד מספר ימים אני אמסור לו את המידע. הוא התעקש לדעת עכשיו מה עושים אך סירבתי,עניתי לו אני צריך לחשוב אם אתה אמין מספיק בשביל המידע הזה,חשבתי שזה כמו בסרט של ג'ימס בונד,ישר הוא איים עלי בכלא אמרתי לו אתה יכול להשים אותי בכלא,אך זה לא יעזור גם לי יש מידע עליך,לאחר חמש דקות של שקט הוא החליט לכבד את ההסכם שלי,ולקראת יציאתנו הביתה החלטתי לגשת אליו,אני קיבלתי את שלי והוא את שלו,וששמע את מה שאמרתי לו לא האמין הוא טען שידע זאת,החלטתי להשתמש בקלף נוסף נגדו שלא יחשוב שהוא חכם ממני.יצאתי הביתה בפעם הראשונה הביתה איזו התרגשות,כמו לצאת מבטנה של אימי לאוויר העולם,בריח הישן והמוכר חוזר נשימת האוויר הגדולה, מזה שמונה עשרה שנה.
סוף כל סוף לא צריך לאכול שלושה ארוחות ביום.האוכל של הבית אממ הקוסקוס של אבא אין לו תחליף, בגדים נקיים נעלי הספורט יאללה לאן יוצאים היום,בוא נתקשר לחברים מה עושים היום?
איזה סוף שבוע מגניב,חבל שהוא צריך להיגמר אוף אולי עוד כמה שעות,איך אוצר המילים השתנה. פתאום בלי להשים לב התרגלתי להיותי חייל,אני לובש מדים ועושה מה שאומרים לי. שהגעתי ביום ראשון לבסיס התחלנו להתארגן בחדרים,המפקד הודיע לנו שהולכים לפגוש דרגה בחירה ממנו,מתקדמים בעוד רמה בטירונות הולכים לפגוש את המ"מ,היה נורא מוזר כולם ציפו לפגוש גבר במדים,אך למרבה הפתעתנו קיבלנו בחורה,הסתכלתי על החברים שלי ממחלקה איך הסתכלו עליה,מסכנה היא לא הבינה לאן היא נכנסה,חשבה שאנחנו כמו החברה הקודמים שהיו פה. כמה צחקנו לה בזמן שהיא דיברה,החברה חשבו שהיא פריירית ולא יודעת לעשות כלום,אחרי שיחה קצרה עם המפקד שלנו,ראיתי שמשהו לא קשורה וישר קיבלנו עונש להתחיל לרוץ,ומי שלא רץ קיבל איום שהוא לא יצא שבת,כולם התחילו לרוץ המפקד שלנו לא רצה להשתמש בזה,כנראה בגלל שהוא לא היה מורשה לתת עונשים כאלו,לאחר סיום ריצוי העונש ניגשנו לחדר האוכל,קיבלנו היום את התפקיד של ניקיונות המטבח,זה היה מאוד משעשע למרות שחלק התלוננו,כמה שזה היה מסריח מבחינתם כנראה שבבית,הם לא נקפו אצבע בניקיון בצבא לומדים לעשות הכל. המדינה מחנכת את תלמדיה להיות ילדים טובים שעושים הכל,יום למחרת התחלנו להתכונן לקראת המסע,היה לנו מסעי של שלושה קילומטר כדי לזכות בתג,כמה חברים רצו בשביל התג מפלסטיק שהיה אפשר לקנות. אך זה לא היה בשביל לקנות אותו בחנות,זה היה כבר יותר מזה.החלה התחרות מי יהיה הגבר הראשון שבחברה שיזכה לתואר "גבר", פה זה לא היה כבר מי ישלוט במגרש,אין שכבת בוגרים שקובעת את הכללים,פה אתה מבין שאחד למען השני קבוצה של ילדים תמימים,שלעסו מסטיק בפה פתוח ועשו בלונים,והתחילו עם בחורות ולבשו מותגים,מוכנים עכשיו למות אחד למען השני.
הלו מה קורה איתך גבר?לפני שנתיים הייתה מוכן לשבור לו את השיניים,על זה שהיה מציק לך בהפסקות בית הספר,והיום אתה מוכן למות למענו מה קורה כאן?.
הצבא משנה את כללי המשחק,גורם לכולם להיות אחד בגוף אחד בנפש אחד בנשמה,ואחד למען השני. בלי להשים לב אתה עושה מה שאומרים לך,אתה מציית לפקודות לומד להיות ילד טוב,לאחר חודש בטירונות,מי חשב שכדור שנפלט ישבור את מורל החיילים,כל מה המפקדים שלנו בנו הדרך שהחדירו בנו,המוטיבציה האמון ההערצה נשברו בפליטה של כדור,מי היה מאמין שמה אמרו לנו היה כמו שקר ששמועה רצה במהירות מסחררת, אפילו לזכות בתואר אלוף העולם במשקל כבד,דרך הטלוויזיה לא הייתה כזו מהירה. יום שלישי ההלוויה יצאה לדרך,היה שקט כזה שאפילו הזבובים לא הזיזו את כנפיהם, והדבורות לא זמזמו ביום עבודתן. המפקדים לקחו אותנו לכיכר הבסיס הגדולה,והודיעו את הבשורה שכבר ידענו,והחליטו שזה זמן טוב להעביר לנו מסר חד משמעי,שכל חוקי הצבא נרשמו בדם. אחד מאיתנו קם ואמר להם,אם זה ככה למה אני צריך להיות פה ולאבד את חיי? המ"פ שלנו שבא מגולני והסתכל על החיים אחרת מאיתנו, ענה לו שאנחנו פה בצבא חלק הולכים לקרבי,וחלק הולכים לתפקידים שונים,וכולנו כאן בשביל להגן ולשמור על המדינה הזאת,ולא בשביל לקחת את הרובה להכניס מחסנית לדרוך ולתת לעצמך כדור בראש,מה יגידו עליכם שלא ידעתם להתמודד עם החיים. הייתם ילדים ועכשיו אתם גברים אחד אחד,ומי שרוצה לעזוב את הצבא עכשיו לא להיות גבר שיכנס אלי למשרד ואני אסדר לו את העניין.
ששמעתי את התשובה הזאת,התחלתי להבין את האמת מי אני ומה תפקידי,מה אני אמור לעשות היום,התשובה של המ"פ עוררה בי את הגבר שבי,ומאותו יום החלטתי שעושים שינוי.
יום למחרת הכול היה נראה רגיל חיל בא חיל מת,לכולם יש תחליף ואם לא פה אז שם, היה לנו יום שבו ההורים באו לבקר באחד השבתות,כמה חיכיתי שהורי יגיעו אך רק אבי הגיע,שאלתי אותו איפה אימא הוא ענה שהיא החליטה שלא לבוא,כמה עצוב זה היה ההורים של כולם הגיעו,ורק אלי אבא הגיע ולא אף אחד אחר,אבא ידע שמאוד שמחתי שהוא כאן.
אך הוא הסתכל וידע,הוא הכיר את ההרגשה שעברה בגופי ואת המחשבה העצובה שמורידה דמעות בליבי.
אבא אמר לי תסתכל חלק מהחיילים ההורים שלהם לא באו,לך תקרא להם שנשב כולם ביחד,וכך עשיתי,פתאום הייתה תחושה של כמה חברים ביחד כמו משפחה שלמה והצער נעלם. לאחר שהסתיימו שעות הביקור,המפקד שלי ניגש אלי ושאל זה אבא שלך?עניתי לו שכן,אתה ממש דומה לו שתי טיפות מים,ואני בטוח שאבא שלך היה אחלה גבר שבעולם ואתה מראה את זה בך.
מה המפקד שלי,ממתי הוא מחמיא לי או למישהו בכלל? לא יכול להיות שהמפקד שלי יגיד דבר כזה,למה לו הרי רק עשינו לו את המוות שיגענו אותו.
המחמאה של המפקד לא עזבה את מחשבותיי,היא השאירה אותי מחייך עד שחזרתי הביתה. כשהגעתי הביתה הלכתי מישר לאבא,והשאלה הראשונה ששאלתי אותו מה זה אומר,מה שהמפקד אמר למה הוא התכוון?
אבא אמר כנראה שאתה משהו מיוחד מאוד בעיניו,מה זאת אומרת מה אתה מתכוון?יכול להיות שעזרת לו במשהו בהתחלה שהגעת,או שכנראה הזכרת לו באותו רגע זיכרון שעורר בו רגש מיוחד.
חרתי לצבא ביום ראשון כהרגלי,ביום שלישי הודיעו כי את השבת הזאת אנחנו סוגרים בבסיס,היינו קצת עמומים בדרך כלל מודיעים לנו,אבל נשארנו בלי הרבה שאלות ועשינו את מה שאמרו,כמה ימים אחרי זה הודיעו לנו שיש את המסע האחרון של הטירונות,ולי ויומיים לפני זה הודיעו לי שאבא בקומה והוא לא מתעורר,המ"מ שלי חשבה שזה המקום להגיד לי שהכול בסדר,שאין מה לדאוג שביקשתי ממנה לצאת הביתה התחילו הבעיות,היא אמרה שזה לא אפשרי בשלב זה,ששאלתי מדוע זה לא אפשרי היא ענתה יש כרגע עוצר יציאות,כל זה היה תירוץ עלוב ומפגר כדי שאצא למסע האחרון,התקשרו אלי שוב מהבית אימא אמרה שהמצב מתדרדר,ואבא בין חיים למוות.המפקדים סירבו שאצא ללכת לבקר את אבי,אף על פי שהצעתי שאני הולך ולבקר אותו וחוזר,וגם לזה קיבלתי סירוב בתוקף ולא ידעתי מה לעשות,ישבתי במשך שעה שלמה עם עצמי מה עושים?איך מתחילים ליצור מרד כמו שהם עושים?ואז הגעתי לתשובה פניתי למפקד שלי,ואמרתי לו את הדברים הבאים, אמרתי אם הוא לא דואג לשחרר אותי הביתה עד מחר אני הולך בעצמי,תעשה מה שאתה חושב לנכון. הוא העביר מסר מאוד מהיר לשאר המפקדים,אך התשובה שהוא קיבל אל תעשה כלום אין לו כוח לעשות משהו בעצמו,בתוך עצמו הוא ידע שחיילים יכולים לעשות דברים בלתי צפויים,יום למחרת פניתי למפקד שלי ושאלתי שוב לגבי שחרור,רציתי ללכת לראות את אבי שהיה במצב קשה בבית החולים,הוא ענה לי שזה בלתי אפשרי לשחרר אותי,כעסתי מאוד והייתי עצבני על זה שלא שיחררו אותי,יומיים לפני המסע קומטה שהיינו צריכים ללכת הגיע אלי מסר,שעורר בי צמרמורת ועורר בי את תחילת הפעולה לעשות משהו,מאין כוח רצון שאי פשר לעצור אותך כמו חיל מורעל שדבק במטרתו. פניתי בפעם האחרונה למפקד שלי אל עף שפנו אליו מקצין העיר,ועדיין היה סירוב בתוקף עשיתי מעשה שהם בעצמם לא האמינו,ארזתי את התיק שלי את הנשק והתקדמתי לכיוון הש"ג,המפקד שלי רדף אחרי וניסה לעצור אותי אך ידעתי שהוא לא יכול,פקודות עוצרות בעדו מלמנוע בעדי ללכת,הוא צעק לי אל תלך אני לא יוכל לעשות כלום אחרי שתלך,עניתי לו אם אבא שלך היה בין חיים למוות וזו הפעם האחרונה שתראה אותו,מה הייתה עושה?הוא המשיך לבקש ממני לחזור ולא ענה לי.
העיקר שנתפקד כמו חיילים קרביים בסרטים,בלי חיים בלי מחשבה רק למוות הולכים,ממילא חצי מאיתנו נהיה ג'ובניקים שמנקים את הבסיס,ונעלה למשפטים על התנהגות ושימוש דוגמא לחיילים אחרים,וכל זה בשביל משכורת עלובה שאפילו לממן איזה דייט עם בחורה לא מספיקה.
המשכתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס,כדי לתפוס את קו 872 שייקח אותי לחדרה, בדרך הטלפון שלי צלצל זאת הייתה המ"מ,הרהרתי עם לענות לה מה יכול להיות לפה או לפה אכלתי אותה. שעניתי לה השאלה הראשונה שהיא שאלה אם אני בסדר,חשבתי שתשאל למה עשיתי את זה? כנראה שיש אנושיות בצבא אחרי הכול,אחרי מספר דקות של שיחה וניסיון של רב שכנועים,התחילו קצת איומים על מה יכול לקרות לי אם אני לא אחזור,אמרתי לה בשיחת הטלפון בכעס ועצבות,ברגע זה אבא שלי נמצא בין חיים למוות,וזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלי שאראה אותו בחיים,תחשבי הפוך אם לך זה היה קורה,היית רוצה שימנעו ממך ללכת לראות את האדם שדאג לך,אדם שגידל אותך אהב אותך מגיל קטן,שאת חלק ממנו זה שקראת לו אבא. השיחה השתתקה לא נאמרה אף מילה במשך דקה,הבנתי שהמילים שלי נגעו לה בנקודה רגישה בלב,לאחר דקה שלא נאמרה מילה,היא ביקשה ממני להמתין מספר דקות לשיחת טלפון ממנה.
מעניין מה עכשיו היא מנסה לעשות לי מניפולציות, לא ללכת למנוע ממני לעשות איזה טעות,מה היא חושבת את עצמה,שתי ארונות בגדים על הכתפיים ויש לה כוח לעשות מה שהיא רוצה,אני הולך לא מעניין אותי מה היא רוצה.
התקדמתי לכיוון התחנה,הטלפון שלי צלצל שוב זאת הייתה המ"מ,היא ביקשה שאחזור לבסיס ושמחר אני אצא הביתה,הייתה השעה מאוד מאוחרת והיו ידיעות על חטיפות חיילים, לאחר שהיא שהתחייבה בפני שאני אקבל את מבוקשי הסכמתי,חזרתי לבסיס המפקד שלי התחיל להטיח בי האשמות,נתתי לו שידבר ולא עניתי לו כי ידעתי שקיבלתי את מבוקשי,בסיום השיחה איתו אמרתי לו אני תמיד אשיג את מבוקשי,גם אם זה לא נראה לך. ראיתי שהוא היה מודאג ממה שעשיתי,והיה שמח בליבו אפילו שהוא לא הראה זאת,אחרי שעה שהיתי בתוך הבסיס המ"מ קראה לי לשיחה,מה היא רוצה עכשיו שוב לאכזב אותי,הייתה לנו שיחה במשך שעה ארוכה,היא תחילה לשאול אותי מלא שאלות,זה היה נראה כאילו עניינתי אותה ולא רק במה שקורה עם אבי,ראיתי תמיד שהיא התייחסה אלי אחרת משאר החיילים,אך היא סירבה לאמת את העניין לא העזתי לשאול אותה,בתוך תוכי ידעתי היא מצאה חן בעייני,איך שהוא תמיד קיבלתי מקום שונה אצלה ביחס,שיחתנו הסתיימה בחיוך גדול ולילה טוב. בבוקר למחרת יצאתי הביתה לכיוון בית החולים,כמובן שהמ"מ באה אלי ואיחלה לי שיהיה לאבא רפואה שלמה,אמרתי לה תודה.
מה קרה לה יכול להיות,בגלל שהיא בתפקיד של קצינה היא לא מספרת לי,אני יודע שהיו הרבה התלחשויות במחלקה שלי על העניין,לא אין מצב אנחנו בצבא,הלוואי והיה לי משהו איתה.
הגעתי הביתה הורדתי את המדים,נסעתי ישר לבית החולים לטיפול נמרץ,אבא לא היה נראה במצב טוב הוא היה רדום,כל כך הרבה צינורות מחוברים אליו זה להנשמה זה לאוכל, וזה מה זה עושה בכלל,דמעות זלגו מעיניי. המוניטור היה מצפצף באופן קבוע,היה אפשר לראות את הדופק קופץ וביחד עם זה הלב שלי קופץ. מה יהיה עכשיו זהו אבא עולה לשמיים?מי יהיה איתי? עכשיו מה אני עושה? ניסיתי לדבר עם אבא שיגיב שיגיד משהו,הוא לא זז הוא לא הגיב,החזקתי את ידו והמוניטור התחיל לקפוץ,האחות אמרה שהוא מרגיש אותי וזה גורם לו להתרגשות.
מסכנה אחרי עשרים שנה בטיפול נמרץ,היא בטח יודעת מי ימות ומי יחיה,איך היא מכירה את כל התחושות של המשפחות,אבל היא בסדר היא רק עושה את עבודתה.
יצאתי לחדר ההמתנה לאחר שביקשו מאיתנו לצאת,כדי שיוכלו לטפל בחולים וכל המשפחה חיכתה בחוץ,וגם משפחות החולים האחרות לכולם היה פרצוף דומה,אף אחד לא היה מאושר גם מי שרצה לגרום לאושר מבחוץ לא הצליח. לאחר יומיים חזרתי לבסיס,המ"מ דיברה איתי לראות שהכול בסדר,הסברתי לה את המצב והיא סידרה לי לצאת יום לפני כולם,עד שהמצב יסתדר היא הייתה בסדר איתי,והחלטתי לתת לה את מבוקשה יד לוחצת יד. שבועיים לאחר מכן המצב של אבא השתפר,והסדר חזר על תיקנו למרות שאבא עדיין היה מאושפז,המשכנו את הטירונות החברים שלי חשבו שזנחתי אותם,הם כעסו על זה שלא הייתי, ושבגללי הם היו צריכים לעשות משמרות כפולות,הסברתי להם את המצב ואיפה הייתי,והכול נרגע למרות שהרגשתי קנאות גדולה,על זה שהייתי בבית והם לא.
לא נראה לי שאף אחד מימכם היה מוכן להתחלף,רק להתלונן אתם יודעים חבורה של קנאים,אם הייתם יודעים רק על מה אתם מקנאים.
הגעתי לסוף הטירונות,כמה חגגנו שמחנו,ההורים של כולם הגיעו זרקנו כובעים באוויר,כולם נפרדו אחד מהשני,זה באמת היה נראה כמו סרט רק שזה היה הסרט שלי, שתים שלוש הקשב המפקד.
