מחול החרבות

לו ידעתי שעיניך שורפות

בשולחן מבטי איבה

הייתי מוותרת מלכתחילה

על אהבה מטורפת

שמכלה כל רגש

שמעבר לשינאה

אגרופיך התחזקו באימון מתמיד

ואני משמשת שק חבטות

מתמרד

אך עדיין שק

עיניך הירוקות שימשו הסוואה

לצהוב כתום אש הבערה

המתפרץ לא פעם

בשררה

כאיש עני שנקלע לו

כתר ושרביט

בדיוק לשעה

מפח נפש הפך תכשיט

מפליא בכיעורו

וכל מידותיך

הלכו לכפרה

ואם זיכרוני אינו מטעה אותי

זו לא היתה המטרה

כי הפכת אישה אוהבת

לזרה ומנוכרה

ואתה משתכן קבע

בעין הסערה

ומאסתי שאת אותך