IMG_1552.JPG
סיפורי נכד
המצב הדמוגרפי בעולם השתנה ב-25 ליוני 2012 כשהגחתי לאוויר העולם. היות ואני עדיין צעיר מדי להתייחס למשמעות של זה במאקרו, אתייחס לשינוי במיקרו כי זה גם תואם לגודל שלי כרגע.
וזה סיפור המעשה. ברגע שראשי צלח את הוויה דולורוזה של הלידה, מזיע מהמאמץ, (גם הריח לא היה משהו), עיניי עדיין מסונוורות מהאור, ושאר גופי מזדנב מאחור, בעודי מנסה לקלוט לאן לעזאזל הגעתי, הדבר הראשון שאני רואה מול עיני זה את פרצופה הלח של סבתי. לדעתי כבר יש לי עילה לטיפול פסיכולוגי ממושך.
זוג ידיים אחז לי בצוואר ומשך את שאר גופי החוצה. לעזאזל, היה לי קרררר. שאלתי את עצמי, למה? בשביל מה לעשות דבר כזה לבן אדם, עשיתי רע למישהו? דווקא היה לי די נעים קודם בבטן של אימא, אכלתי מכל טוב, וכשמשהו לא ממש מצא חן בעיני, דחפתי קצת את הקיבה שלה ואימא הקיאה את זה החוצה. לפעמים בשביל השעשוע עשיתי לה גם צרבת. (בינינו, אני חייב להודות שהיו גם רגעים קצת פחות משעשעים כשמשהו היה דופק לי בראש ויורק עלי, אבל זה קרה לעיתים רחוקות).
כשכל כולי יצא לאוויר העולם, הבעתי את מחאתי בצווחה רמה. הניחו אותי על בטן רכה וחלב חמים זרם לפי מהפטמה של אימא. הייתי נורא עייף ותפסתי תנומה, אבל קצרה, כדי שאימא לא תתרגל.
כשישנתי, סבתא לקחה אותי בזרועותיה וגם איש אחד שהציג את עצמו כאבא שלי. סבתא בכתה. אני באמת לא יודע למה. אבל היא כל הזמן משכה באף ומים ירדו לה מהעיניים. היא כנראה הייתה עצובה. אחר כך החזירו אותי לאימא וסבתא הלכה. לפני שהלכה שמתי לב שמשהו תקוע לה באוזן והיא לא סותמת את הפה.
במהלך היומיים הבאים, באה כמה פעמים אישה בלבן לאימא שלי והסבירה לה איך מטפלים בי. בדיוק עשיתי קקי ודווקא היה לי נעים שליטפו לי את הטוסיק עם משהו חמים. אבל קצת הפריע לי שהייתי ארוז כמו חבילה ולא יכולתי לזוז.
כשכבר התחלתי להתרגל לשגרה, שוב מטלטלים אותי. הגענו לדירה עם הרבה דברים עם צבעים. אבל הייתי בסך הכל די אדיש. כנראה שהשמעתי קולות כי אימא שוב דחפה לי פטמה. זה היה טעים. מרוב שזה היה טעים, החלטתי להזים את דברי האישה בלבן שאמרה לאימא שעלי לאכול כל שלוש שעות, אז אכלתי מתי שבא לי, זאת אומרת לפעמים כל חצי שעה, לפעמים כל שעה. כשנהיה בחוץ חושך ואבא ואימא כבו, זה לא ממש מצא חן בעיני שהם נכבים ואני לא, אז שוב השמעתי קולות והפטמה הגיעה. למדתי מהר מאוד שהקולות האלה עוזרים כי מיד מרימים אותי ומנענעים אותי. נחמד.
כל הזמן באו אנשים לבקר, גם סבא וסבתא היו שם כל הזמן ועשו סדר. אימא לא ממש עבדה קשה וכולם עשו בשבילה הכל. בכל זאת נראתה עייפה. אני באמת לא יודע ממה, היא לא עושה כלום כל היום חוץ מלטפל בי, וגם זה לא בהצלחה יתרה כי מי שרחצה אותי בהתחלה זו הייתה סבתא. אימא אמרה שהיא פוחדת. פחחחחחח, איזו פחדנית! לא נעים לי להתרחץ, קר לי בחוץ. בבטן היה יותר חם. אז אני שוב משמיע קולות שהולכים ומתחזקים ככל שהימים עוברים ואז מיד מוציאים אותי מהמים ועוטפים אותי כמו שאני אוהב. אני גם מקבל ציצי כבונוס. אני באמת תלמיד טוב, מהר מאוד קלטתי שהקולות שאני משמיע גורמים לעניינים לתקתק. היום אני כבר אוהב את האמבטיה ומשפריץ לכל עבר.
בדיוק התרגלתי לשגרה החדשה ואז, כשאני כבר בן 8 ימים, הלבישו אותי יפה ואמרו לי שהולכים לטייל לברית מילה. דווקא שמחתי לראות משהו חדש, כי המקום הישן כבר שיעמם אותי.
הגענו לאולם שהיה מלא אנשים, וכולם סבבו אותי ועשו לי פוצי מוצי ואיזה מתוק ועוד כל מיני כאלה, וסבתא כל הזמן ירקה טפו טפו. כנראה שמשהו לא היה לה טעים. קיבלתי המון מתנות אבל שמעתי שאבא-אימא אומרים שהם מקווים שהאנשים יביאו כסף ולא רק מתנות. ככה קיבלתי את השיעור הראשון שלי בקפיטליזם.
מסרו אותי לסבא שלבש על הבגדים שלו מין סדין לבן כזה שקוראים לו טלית, סבא הוריד לי את המכנסיים והטיטול. קצת לא היה לי נעים שכולם רואים לי אבל החלטתי להבליג.
שמו לי בפה משהו טעים והרגשתי קצת מסטול אבל אז פתאום מישהו צבט לי בבולבול, אוי זה כאב! צרחתי ממש! רציתי את אימא וציצי, אבל זה לקח זמן כי היה צריך להסביר לאימא איך לטפל לי בפצע. אוי, כמה בכיתי, כל כך בכיתי שאפילו לא שמעתי שאמרו שקוראים לי ניתאי. אימא לא נראתה במיטבה אבל לקחה אותי לאיזה חדר, חיבקה אותי חזק ונתנה לי את הציצי שלה. לאט לאט נרגעתי.
חלפו כמה ימים וקצת כאב לי כשעשיתי פיפי. אימא כל הזמן דיברה במכשיר כזה שקוראים לו טלפון, עם האיש הרע שצבט לי בבולבול. אני חושב שהיא לא הרגישה כל כך טוב כי כל הזמן בכתה ולא הייתה רגועה ובגלל זה גם החלב לא היה כל כך טעים. סבתא, אימא שלה, טיפלה בה והרגיעה אותה ואז גם החלב נהיה קצת יותר טעים. אבל היא עדיין פחדה לרחוץ אותי ולקח קצת זמן עד שהיה לה אומץ. בחיי שלא התכוונתי לברוח בשחייה. אני לא מבין מה כבר יש לפחד. אבל היא פחדה מכל דבר. למשל לא ממש התחשק לי לעשות קקי כל יום, אז מה, קורה, לא? אז היא כל הזמן רצה לרופאים ואמרה שיש לי עצירות ויש לי גזים. מה שנכון. לא הפסקתי להפליץ, וזה גם די כאב לי בבטן. כולם ניסו להרגיע אותה ולהגיד שככה זה אצל כל התינוקות ויש כאלה שזה עובר להם בגיל שלושה חודשים. אמרתי לעצמי שאני לא אוהב להיות כמו כולם אז אצלי זה ממשיך עד היום ואני כבר בן שמונה חודשים! אז האיש שאימא לקחה אותי אליו ושמעתי שהוא רופא ילדים (מאז לקחה אותי לכל מיני רופאים – ילדים, גסטרו-משהו, אף-אוזן-גורן ועוד כל מיני, אפשר להגיד שכבר הספקתי להכיר את הבניין של מה שהגדולים קוראים לו קופת חולים כמו בית שני), והוא נתן לה נרות בשבילי. אבל היא פחדה לשים לי נר, אז קראה לסבתא שתדחף לי נר. זה לא היה נעים כל כך אבל עשיתי קקי ואימא הייתה מאושרת ואמרה שעשיתי לה מתנה. אבל אימא פחדה שאני אתרגל לנרות ואז ביקשה מסבתא שתדחף לי אצבע לטוסיק ואולי זה ישחרר. סבתא בהתחלה ניסתה לשכנע אותה שזה מיותר ואני הייתי מבסוט אבל בסוף אימא שכנעה אותה. אז סבתא פשוט ככה, בלי להודיע לי מראש דחפה לי אצבע לטוסיק אבל היא עשתה את זה נורא בעדינות אז לא כל כך כאב ואז עשיתי לה קקי. סבתא אמרה לאב'שלי "שרק לא יתרגל" ואז היא ואבא צחקו. לא ממש הבנתי למה אני אמור לא להתרגל. גם לא הבנתי מה זה מצחיק. קצת נעלבתי אפילו.
סבא וסבתא קנו לי המון מתנות אבל לא ממש התלהבתי מהם, הצעצוע האהוב עלי היה הציצי של אימא. גם טעים, גם יפה וגם שלי. סבתא נראתה קצת מאוכזבת. היא כל הזמן טרחה להזכיר לי כמה זה עלה לה ושזה לא מנומס שאני לא מתלהב. היא גם ניסתה להכניס אותי לאחד מהם, מין נדנדה כזאת עם כל מיני חיות מסתובבות ומנגנות אבל השמעתי את הקול הלא מרוצה שלי והיא הוציאה אותי.
ככה חלפו הימים, שמתי לב שמאוד מוצא חן בעיני להיות כל הזמן על הידיים וטרחתי להודיע על כך כל פעם שהניחו אותי באיזה שהוא מקום. גם לא כל כך מצא חן בעיני שאבא ואימא רוצים ללכת לישון כשלי לא ממש מתחשק. אני חושב שמזה נהיו לאימא עיגולים שחורים סביב העיניים. דווקא מתאים לה. היא גם לא יכולה להתכחש לכך שלא ידעה שתישן פחות לאחר שאני אגיע, כי סבתא כל הזמן אמרה לה "כשהיית בהריון אמרתי לך לישון כי אחרי הלידה כבר לא יהיה לך זמן". אז אימא לא יכולה להתלונן עכשיו.
אימא כל הזמן עשתה עלי ניסויים. פעם החליטה שבמקום ציצי, תיתן לי חלב עשוי מאבקה, אבל העדפתי ציצי וסירבתי בתוקף לפטמה מגומי. מה הם חושבים, שאני לא יודע לזהות את הדבר האמיתי? היא גם קנתה לי מין גומי כזה שדוחפים לפה ושקוראים לו מוצץ, שאמור להרגיע אותי. פחחחחחחח שנאתי את זה וכל הזמן ירקתי את זה החוצה. יום אחד, אני זוכר, הלכנו לטייל וקנו לי את הגומי הזה הכי יקר שהיה בחנות ועליו היה כתוב "מוצץ לסרבנים". הרגו אותי מצחוק. גם המוצץ התפקע מצחוק או מזה שהעפתי אותו. המשכתי עוד כמה זמן לסרב לבקבוק אבל בסוף לא הייתה לי ברירה כי אימא אמרה שהיא חוזרת לעבודה ולא תוכל להשאיר את הציצי בבית. חבל. גם התרגלתי להתכבות על הציצי שלה. באותו זמן שנכביתי גם היא כבתה. זה דווקא לא הפריע לי, שהיא נכבית כשאני כבוי, מה שהפריע לי זה שהיא נכבית כשאני לא כבוי.
אחרי כמה זמן אימא ניסתה לתת לי פירות. בהתחלה לא הכי התלהבתי, היה לזה טעם מוזר שעשה לי צמרמורת בפה. את הירקות אהבתי יותר.
באיזה בוקר, אימא אמרה שהיא הולכת יחד עם אבא לעבודה ושסבתא תשמור עלי. רציתי להגיד לה שזה לא רעיון כל כך טוב. קודם כל בגלל הציצי שלא תוכל להשאיר בבית, וחוצמזה, שמעתי שסבתא אמרה לאימא שהיא לא רוצה כל כך לשמור עלי. היא אמרה לאימא שלא תיפגע אבל כבר אין לה סבלנות לתינוקות. אני תינוק אני? אני כבר בן חצי שנה! חוצפה. ממש מעליב. אימא אמרה לסבתא שאתי, חברה שלה תשמור עלי יום אחד והשאר סבתא. סבתא ניסתה להתמקח אבל לא עזר לה. אני אוהב את סבתא למרות שהיא לא רוצה לשמור עלי. אני גם מבין אותה, גם אני לא הייתי מתלהב לשמור עלי. בסופו של דבר, אני יודע להיות די נודניק והיא כבר זקנה, בת 55.
היא כל הזמן אומרת שהיא לא הטיפוס לשמור על תינוקות ואין לה עצבים וסבלנות. אימא אמרה לה שאיך זה יכול להיות שכאשר סבתא הייתה במשטרה, הייתה לה סבלנות לכל מיני פושעים ולנכד שלה אין לה סבלנות. סבתא בכתה ואמרה שלא נעים לה להתייחס אלי כמו שהתייחסה לפושעים. בסופו של דבר, היא שומרת עלי ארבע פעמים בשבוע וגם ביום שאתי באה, סבתא מגיעה מוקדם כי אתי מאחרת. אני מבסוט כשסבתא באה כי היא נותנת לי כל מה שאני רוצה. אני רק משמיע קול קטן קטן והיא מיד מרימה אותי. יש לה מין חגורה כזאת על הגב והיא נאנחת כשהיא מרימה אותי אבל בסופו של דבר אני מבסוט בידיים שלה. יש לה ציצי גדול. פעם אפילו ניסיתי לטעום אותו אבל לא יצא כלום וגם נאלצתי להתכופף נורא נמוך כדי למצוא את הפטמה.
עכשיו אני כבר אוהב את הצעצוע שקנתה לי, מין מקפצה שכזאת שאני יושב בה ומקפיץ את עצמי עם הרגליים. אני צורח מהנאה. אני לא יודע למה אבל כל פעם כשאני במקפצה הזאת, אני עושה קקי. לסבתא אין סבלנות ואיך שאני עושה קקי היא מיד מחליפה לי וברגע שמחזירה אותי למקפצה אני שוב עושה קקי והיא שוב מחליפה לי. אני אוהב כשמחליפים לי כי אז אני משחק עם חתיכה בולטת הזאת שיש לי מתחת לבטן ושפעם עשו לי בו כואב, וזה נורא כיף ומדגדג. פעם גם עשיתי על סבתא פיפי אבל היא צחקה ואמרה שאלה מי וורדים. סבתא כל היום מאכילה אותי, היא בכלל לא מסתכלת על השעון. אני כבר מרגיש שאני מתפוצץ אבל לא נורא כי אז אני מקיא על סבתא. לפעמים היא מכניסה אותי ללול או שמה אותי על השטיח ושמה לי המון צעצועים אבל אחרי כמה דקות די נמאס לי ואז אני משמיע את הקול שאומר שאני רוצה בידיים. עכשיו גם צמחו לי שתי שיניים אבל אני עוד לא יודע מה בדיוק עושים איתן.
אני גם רואה הרבה טלוויזיה, ערוץ בייבי באנגלית כי אימא רוצה שאדע אנגלית. עאלק! עברית אני עוד לא יודע אבל היא רוצה שאדע אנגלית. אני אוהב את רינת הזמרת, היא דווקא חמודה ואני אוהב לשמוע אותה שרה. אבל יש את הביצה נוצה, איזה שטויות. כל מיני ביצים שאחת מהן היא קבוע דוגמנית ואחרת כל הזמן מנחשת למה הדוגמנית מתחפשת. הבוס של הביצים דווקא נחמד, מין ערס כזה. ואני אוהב את פים ופימבה ואת טולי ואת לשחק מחבואים עם סבא. הבעיה שאני כבר מכיר בעל פה את כל התכניות כי הן כל הזמן חוזרות על עצמן. מה הם חושבים, שאני מטומטם!? שאני לא אזכור שכבר ראיתי את הפרק הזה!? הבייבי איינשטיין ובייבי מוצרט גם נחמד.
כשאני רוצה להיכבות אז אני משמיע את הקולות המתאימים וסבתא לוקחת אותי בידיים להרדים אותי. אני מטזז אותה לפחות שעה-שעתיים עד שאני עושה לה טובה ונרדם. היא שרה לי שירים שכבר נמאס לי לשמוע אבל לא נעים לי להגיד לה. "נומה נומה", "לילה טוב", "במדינת הגמדים" וזהו. זה מה שהיא מכירה. היא בדיוק כמו השידורים החוזרים בערוץ בייבי. גם הקול שלה לא משהו אז אני נרדם משעמום. אבל לא להרבה זמן, שלא תתרגל. היא מנצלת כל הזדמנות שאני ישן כדי לפתוח חלון, להוציא את הראש ולעשן. היא חושבת שאני לא יודע, אבל אני מריח. שמעתי שהבטיחה ללכת לסדנת גמילה. נראה. אז אולי לא תסריח כמו מאפרה. אחרי הצהריים מגיעים סבא, אימא ואבא. סבא כל הזמן מרים אותי ומפנק אותי ואני נורא אוהב אותו אבל אין לו ציצים. גם לאבא אין.
היום סבתא צעקה עלי כי נדנדתי יותר מדי. נורא נבהלתי ובכיתי והיא מיד רצה, הרימה אותי ונישקה אותי אז שכחתי מהר שנבהלתי. כשאימא הגיעה הביתה, סבתא אמרה שנורא כואב לה הראש והתחילה לבכות. לא הבנתי למה היא בוכה. היא בכלל בוכה הרבה מאז שנולדתי. אימא אמרה לה שמהחודש הבא, אתי תשמור עלי יומיים או שלושה כך שלסבתא יהיה יותר קל. מה, אני כל כך קשה שסבתא בוכה בגללי? בחיי שלא התכוונתי. אבל סבתא אמרה שהיא לא יכולה יותר, שהיא מרגישה שמשהו שקוראים לו תאי מוח מתים בייסורים כל יום בראש שלה כי משעמם לה איתי. (באמת שמעתי כמה פעמים קולות מוזרים מכיוון הראש שלה). אני לא מבין איך אפשר שמשעמם איתי אם כל היום אני דואג להעסיק אותה.
או קיי, לסיכום, אני דווקא חמוד, אפילו גידלתי פולקסים וכל מיני "נקניקיות" על מקומות שונים בגופי. מה לא אעשה כדי שיאהבו אותי. זהו בינתיים, אם יהיה לי מה לספר אשוב.
