אסופת מילים לא מערערת אותי, וגם לא ההבנה שאין דרך אחרת.
אני חייבת להרגיש איך זה לקבל את עצמי כמכלול.

אמרו לי שאני צריכה להכיר בחוזקות ובחולשות שלי, אבל אני בקושי מתגברת עליהם...
אני מנסה לעזור לאחרים בתקווה שזה יכיל את ניצוץ האושר שלי, אבל זה רק מעיב עליו.

כל כך הרבה כאב יש בעולם, ואני רק רוצה שהוא יפסיק. זה כואב לי, כואב.
במקום לבכות על הזוועות, אני צריכה לשמוח על השינוי שבכל זאת נעשה, אותו שינוי שאחרים נאבקו למענו, כי גם להם כאב..  אבל אני בשלי מתבוססת כי איני יודעת אחרת.