פלור בלו

האחיות עמדו לצד הדלת כדי לחזות בפלא הפצפון, וסימה הנרגשת לא חדלה מלדמוע.

יעקב היה מאושר ומפוחד בו זמנית. הוא נדהם מיופייה של הפעוטה, אך חשש שהוא רק יביא לה צרות. לא סתם גדל על ברכי אביו ששינן לו עוד מהיותו קטן ש"יופי זה כוח, וכוח, יעקב שלי, זו צרה מארץ הצרות."

***

הוריו היו ארגנטינאים מבטן מלידה. הייתה ברשותם קצביה קטנה מתחת לבית.

 הם אכלו בשר בבוקר, בצהריים ובערב והיו מאושרים.

יעקב היה בנם היחידי והם אהבו אותו לאין קץ. אימו של יעקב, מילה, תמיד רצתה בת, אבל מכיוון שילדה בגיל מבוגר הסתפקה ביעקב, שהיה בבת עיניה.

***

"פלור בלו ילדת הפרחים" הייתה אגדה אורבאנית שמילה סיפרה ליעקב לפני השינה. "זה סיפור אמיתי" היא טרחה לציין בכל הזדמנות, ויעקב היה מאזין לה בשקיקה.

"פלור הייתה ילדה כחולת עיניים שמאוהבת בעולם. מסתכלת על השמש, הפרחים, העצים והאנשים ומחייכת לעצמה. היא חשה געגוע בלי שום סיבה, בכתה בלי קשר לכלום וצחוקה התגלגל בלי שום התראה. יום אחד היא הלכה לשדות, לקטוף לאימה פרחים ונעלמה. נעלמה לבלי שוב. הוריה טענו שאחד האיכרים מהכפרים הסמוכים חטף אותה. אבל זו רק הייתה השערה. השערה שאף פעם לא התברר אם היא נכונה או לא."

***

סימה הביטה בפלור הישנה. שערה השחור התפרש כמניפה על הכרית הצחורה.

היא חשה דאגה ופחד. אולי כי יעקב היה אחוז חרדה כל היום וכרכר סביב פלור במשך כל שעות היממה. אולי כי פלור הייתה קשורה אליה בעבותות של אהבה.

ליבה החל לדפוק בפראות וידיה רעדו.

"הכל יהיה בסדר", מלמלה לעצמה שוב ושוב.

פלור התרגלה שכל חבריה קראו לה "פלור בלו", רק אבא שלה, יעקב, סירב להשתמש בכינוי הזה, הוא השתיק כל מי שקרא לה כך, וטען שהשם הזה מקולל.

*** 

 מותו של יעקב לא היה מפתיע. הוא לקה בליבו, נפל למשכב ולאחר זמן קצר נפח את נשמתו, החרדות והדאגות הכריעו אותו. סימה חלתה זמן קצר אחרי מותו. פלור ישבה ליד מיטת חוליה במשך כל היום וניסתה לעודד אותה, אך ללא הועיל. מחלתה של סימה התפשטה בכל גופה והיא נפטרה.

***

הקמטים חרצו את פניה הזקנות של פלור. היא כבר בת שבעים, החזיקה מעמד זמן רב יחסית.

עיניה בהקו בכחול כהה, כמו ים סוער וקולה הצטרד לכדי לחישה.

לאחר שהוריה נפטרו אומצה ע"י שכניה והמשיכה לאהוב ולכאוב את החיים.

היא לא התחתנה, וגם לא ילדה, אפילו לא התאהבה.

אבל היא "פלור בלו", ילדת פרחים אבודה.