קלט
פלט שקיעה בלי זריחה,
ישן
שאף פעם לא נרדם,
וציפורים
מתות על ראש העץ.
כולם סביבי היו עם
הידיים למעלה ומסכת הגרב המחסה את פניי התחילה לגרד לי בגלל הזעה הקרה.
עמדתי שמה באמצע סניף
הבנק של 'לאומי' שהרובה מכוון למעלה ושהמאבטח השמנמן מנוטרל על הרצפה כשמוחו שרוע
לכל עבר "אתה עוד תשלם על זה רוצח!" זקנה צעקה לי מאחוריי. לקחתי אותה,
הכנסתי לה מכה לרקה עם האקדח והיא נפלה ארצה: "עוד מישהו רוצה כאן לפתוח את
הפה שלו?!" צעקתי "אה?!" הצבעתי על אחד מהעובדים שהיה משקפופר
שמכנסיו היו רטובים מהפחד שדחף לו את כל השתן לרצפה "בוא הנה!" הוא היה
המום לרגע "בוא הנה לפניי שהמוח שלך יתערבב עם זה של המאבטח!" צעקתי עליו
שוב ומישהי שישבה לידו לחשה "לך כבר, בגללך הוא עוד יהרוג את כולנו." הוא
בלע רוק ונגש אליי כשהוא רועד ומגמגם תחנונים "יש לי אישה, ואמא שלי חולה..
בבקשה אני מתחנן," "שב על הברכיים." ציוותי והוא עשה את זה תוך כדי
זה שהוא מבט לכל עבר בבהלה "אתה, איך השם שלך?" שאלתי "ליאור כהן,"
השיב "שלום לליאור הכהן הגדול שלנו," אמרתי וחייכתי "תגיד ליאור,
פעם עשית ברכת כוהנים?" "לא, לא אבל אני מבטיח שאני אעשה אחרי שאני אצא
מפה," ענה "יש לנו פה בחור אופטימי,"השבתי בחיוך והסתובבתי לאנשים
שהיו מפוחדים "עכשיו אם אתה רוצה באמת לצאת מפה ברגל ולא בתוך סדין לבן תספור
לי את כל האנשים שיש פה ותעשה הפרדה בין גברים, נשים וילדים. ואני יהיה איתך לארג'
ואני ייתן לך לעשות את זה בחצי דקה." ליאור החל לספור "שלושים ותשע
אנשים. שמתוכם עשרים גברים, אחד עשרה נשים ושמנה ילדים." אמר לי ליאור. החלתי
גם לספור והוא צדק אבל טעה, כי עכשיו יש פה שלושים ושמנה אנשים "אתה טועה, יש
פה שלושים ושמנה אנשים," "לא יכול להיות ספרתי היטב. אני רואה חשבון במקצועי," "אז
בתור רואה חשבון תספור את הכדור הזה," השבתי, כיוונתי את האקדח לראשו
"לא בבקשה!" הוא צעק תוך כדי שהוא עוצם בחוזקה את עיניו. ההדק נלחץ
והכדור עף לו בין העיניים והמח שלו התערבב עם זה של המאבטח. ילדה אחת צעקה וכמה
אנשים התחילו לבכות "עכשיו עוד מישהו רוצה להיות כמו ליאור?" צעקתי
"חבל, דווקא היה בחור נחמד. רק חבל שהוא לא ידע לשים מחסומים למקומות החלולים
שלו ולא היה משתין לי בעבודה." ניגשתי לפקידה שעמדה בדום כמו שציוותי על כל
הסניף הזה שריתי את הירייה באוויר "אני רואה שאת ממלאת פקודות היטב,"
אמרתי לפקידה שהיה לה ריח של תות שדה "בטח היית חיילת מאד ממושמעת בצבא,"
היא אמרה בחוסר פחד. הפקידה הייתה בחורה לבנה עם נקודת חן קטנה מתחת לעין שמאל
שלה, השער שלה היה מתולתל וצבוע עם הרבה גוונים של צבעים כאילו ניסתה לחקות טווס.
חולצתה הייתה תכלת כשמחשוף מבצבץ לו. על החולצה מעל הציץ הימני היה תג שם; 'קרן'
היה רשום עליו "שלום קרן," אמרתי והגשתי לה את השק השחור שהיה בידיי
"אני מאמין שראית הרבה סרטי פשע ואת יודעת את העבודה של הפקידה ברגעים כאלה
"כן אדוני," היא השיבה, חייכה, קרצה לי והחלה למלות את השק שלי בשטרות
אדומים. מידי פעם הייתה מעלה את מבטה אליי מכייחת וקורצת כאילו הייתה רוצה שאני
אתקע אותה מאחורי הדלפק. קראתי פעם על מה שיש לה, קורים לזה 'תסמונת סטוקהולם'
"בבקשה אדוני."אמרה קרן וראיתי אותה כותבת משהו על אחד מהשטרות ודוחפת
לי את זה לשק. הסתובבתי, יריתי באוויר וצעקתי: "עכשיו כולם תעמדו על הרגליים,
תעצמו עיניים, תספרו עד אלף ותתחילו ללכת ולהיתקע אחד בשני וחסר על מישהו שינסה
פעם אחת לפקוח עיניו. אני מצלם הכול ומי שאני אראה אחר כך שפתח את העיניים יתערבב
עם המוחות האחרים על הרצפה!" צעקתי ויריתי שוב פעם באוויר והלכתי במהירות
לשירותי הבנק שבדקתי איפה הן נמצאים כמה ימים לפני והתחלתי את תוכנית הבריחה שלי.
את מסכת הגרב הורדתי
מראשי וזרקתי אותה על הרצפה, מהתיק גב שהיה לי הוצאתי מסכת אדם מיוחדת המראה את
פניי כאיש זקן מאד. הורדתי גם את הבגדים שלי שמתחתם היו בגדים של איש זקן. הייתה לי
גם עגלה קטנה שמתקפלת בתוך התיק. פתחתי אותה במהירות, שמתי בה את שק השק השחור,
לאחר מכן הוצאתי מהתיק שתי פצצות קטנות, חומר בערה, ומצית. על הבגדים והמסכה שהיו
זרוקים על הרצפה שפכתי את כל חומר הבעירה והדלקתי אותן. לאחר מכן יצאתי מהשירותים
מהר כשהעגלה ביד ימיני, שמתי פצצה אחת על דלפק שהיה ריק מאנשים ואת הפצצה השנייה
שמתי על דלת הכניסה לבנק שהייתה נעולה. נעמדתי באמצע ההמולה וכשהם כבר הגיעו למספר
ארבע – מאות - חמישים ושתיים שמתי אטמים בתוך האוזניים ושנייה לפני שהפעלתי את
המטען הרגשתי יד נוגעת לי בגב ואישה שאומרת לי "אני באה איתך." הסתובבתי
וראיתי שזאת קרן הפקידה "מקווה שאת יודעת לרוץ מהר," אמרתי לה "אני הכי מהירה," ענתה
"תאטמי את האוזניים." אמרתי ולחצתי על כפתור הפצצה.
היה עשן בכל עבר. אנשים
צעקו וברחו מהבנק. המשטרה ניסתה לתפוס כמה שיותר מהם וגם אני וקרן חלק מהם. בורחים
אך לא צועקים ומתחמקים בצורה הכי אלגנטית מהמשטרה. אני רץ במדרכה לכיוון איזו סמטה וקרן את ידי אוחזת
בחוזקה. אנחנו ממשיכים לברוח וחתולות לבנות בורחות מאיתנו לכל עבר. אני הגיבור
הרוחב בדמיון יודע לאן אני צריך להגיע כשלפתע ידה של קרן נעלמת לי משום מקום. אני
מסובב את ראשי לאחור והיא לא שמה "קרן?!" אני צועק כשלפתע אני רואה אותה
שרועה על הכביש. שיט מה קורה איתה? רצתי אליה מהר בשביל להרים אותה. היא נעלמה
שנית ושמעתי את קולה מאחוריי. לא! זה לא קורה לי! לא שוב, עד שאני שולט בעצמי.
ראשי החל לכאוב מאד. עמדתי באמצע הכביש ועצמתי עיניי כשהקול רקע שיש הוא של קרן הקוראת
לי מכל עבר "ירון, ירון! חייבים להמשיך ולברוח." איך היא יודעת את שמי? הרגשתי
את מגה ידה של קרן של בפניי. פקחתי לאט את
עיניי ונבהלתי ממה שראיתי. זאת הייתה קרן שנראתה זקנה מאד ושערה הזהיב ונהיה בהיר
מאד. קרן פתחה את הפה ואמרה לי: "אוי ירון, הם שוקלים לנתק אותך מהמכשירים
עוד כמה שבועות. בבקשה תעשה לפחות תנועה מזערית ותראה להם שאתה עוד יכול להגיב, כי
אחרי זה כל החלומות האלה יביאו לטמיון ולא תתעורר לעולם." ולי אין מושג על מה
היא מדברת. או שיש לי? לפתע אלפי ניידות והליקופטרים של משטרה הגיחו: "אתה
עצור! תעמוד במקום, אין לך לאן לברוח!" הם קרו בכרזה "טוב, אז כנראה
שזהו זה?" שאלתי את קרן ונגעתי בשערה הזהוב שהבהיר "כן, זהו זה,"
השיבה "אבל איך נברח?" שאלתי אותה ונהייתי קצת לחוץ והכאב ראש התחזק
"הנה ככה," היא השיבה והצביעה לי על מכונית אדומה שחנתה לידנו, הכניסה
את ידיה לכיסה ומסרה לי את המפתחות "תיסע מכאן כמה שיותר מהר. זה לא אזור טוב
בשבילך," אמרה וסימנים של דאגה עלו על פנייה המקומטות "ברור."
עניתי לה מבלבול והכאב ראש שלי התחזק עוד יותר. רצתי לרכב, הסתכלתי על קרן שלרגע
נהפכה צעירה ויפה יותר ותלתלי ראשה הפכו לזהב "אני יתגעגע," צעקתי לה
"כן, אל תדאג. נתראה בעוד רגע." ענתה. נכנסתי לרכב, התנעתי אותו וברחתי
משם והכאב ראש רק גדל וגדל.
