רכוש

"בא לי פשוט לזרוק לפח את כל הרכוש שלי. את כל הבלגאן שיש לי בחדר"

"אתה נורמאלי???"

"אני נורמאלי. החדר כל כך מבולגן שאני לא נכנס אליו. כבר חודש שאני מסתדר כמו שצריך מבלי שכף רגלי תדרוך בסלט האבק ורהיטים הזה. אוליי אני לא באמת צריך את כל זה??"

"אויש נו. תעשה לי טובה.."

אויש-נו-תעשה-לי-טובה. מתווסף לזה גלגול עיניים מסחרר, והינף יד שכאילו בא לפזר את הערפל בתוך המוח שלי. אני טוען שאערפל הוא לא במוח שלי אלא בעיניים של אימי. ענן ערפל סמיך שמקשה עליה לראות את האמת, להיות פתוחה.

ככה אני. לא מאמין שצריך לצבור אינסטרומנטים דוממים בבית, שסתם יארמו ויעלו אבק. אני לא מוצא בזה שום היגיון. אנחנו משלים את עצמינו שלכל חתיכת פלסטיק או פיסת נייר יש משמעות, ואנחנו אוהבים אותה, ולפני שהספקנו להתאתש, כבר הפך ביתנו לפח זבל של ממש. אנחנו לא באמת יכולים להקשר לחפץ (אני יודע מה אתם חושבים עכשיו- איוש-נו-תעשה-לי-טובה ) אבל זאת תובנה שהגעתי אליה לא מזמן, אנחנו לא נקשרים לחפצים. אנחנו זורעים בחפצים זכרונות ותחושות שקשורים לעצמנו. הקשר הוא לא בין אמא שלי ובין קלטות הילדים שמונחות בערמה מכובדת לייד הטלויזה, הקשר הוא בין אמא שלי לבנה הקטן, ולתקופה המאושרת שבן קטן מאוהב באימו, כאילו חבל הטבור עוד לא נקרע לגמרי. עמוק בתוך ראשה האהוב של אימי היא חושבת שזה שתשמור את הקלטות, זה מה שיביא לשמירן זכרון העבר המתוק. אלא שבנה הקטן עומד פה מולה. אם כך, מה הפחד מאיבוד הזיכרונות ממנו??

כל הזכרונות והתחושות מהעבר, שאנו כה מנסים לשמר שזורים יפה כל כך בהווה שלנו שאני פשוט לא חושב שחייבים לכל דבר לתת סמל גשמי. לא לכל בגד צריך להדביק חתונה בלתי נשכחת, ולא לכל וואזה כעורה צריך להדביק דודה שתחמם לנו את הלב ואת הלחי מצוויטות, ולעזעזל- לא לכל בובה, חמודה ומקסימה כמה שלא תהיה, צריך להדביק שם, סיפור חיים מרגש, וגם לא חיים אנושיים כשלעצמם.

הביטו במראה- הסתכלו לעצמכם לתוך העישונים, עמוק עמוק. שם הכל. כל הזכרונות, והתחושות והסיטואציות והאנשים מהעבר. שם השקפת עולמכם, והשינויים שעברתם, והפחדים והביטחון. שם כל מה שאת יודעים וידעתם, וגם מה שאתם לא יודעים וגיליתם פתאום. שם הכל. כל כולכם. קחו את העישונים האלה ואת המטען שהם נושאות (הרי הוא- אתם) וצאו לחייות. חייו כמו שאף אחד עוד לא חיי.

כי זהו האושר האמיתי בעיניי- לראות בבבועת עינייך בראי את מכלל הדברים שאנשים אחרים היו נוהגים לזרוע באינסטרומנטים דוממים שנארמים ומעלים אבק