סופרמן, הכול קטן עלי, מסתדר מאליו. זוכר את הפעם הראשונה שבה הרגשתי והבנתי את כוחי להיות מחוסן מכל רע וכל פגע, זוכר ועדיין מריח את המקום שבו נצרבה תודעתי כי אינני מנוצח, בלתי שביר ואיך שהוא הכול מסתדר על פי רצוני בסופו של יום.
ילד צנום ורזה, משחק כדורגל על מגרש של חול בין בית ספר היסודי על שם שפרינצק ברחובות לבין קו הפרדסים הראשון שעוטף את הכביש והעיר מכל עבר.
העיר הייתה אז קטנה אך לי נראתה ככרך גדול ומאתגר או שמה אני הייתי קטן ולכן העיר קיבלה ממדים של מפלצת. שני שערי מתכת מטים ליפול, ילדים שמתרוצצים בחול ובועטים בכדור מרוט הכי רחוק שניתן. הצבע היה חום חזק, חלקו אדמה קשה וחלקו רך כמו גרגירי חוף ים עדינים. הריח היה ריח של סתיו ולחול הייתה ארומה מתוקה של גשם ועלי חורף בשלים ולחים, חורף שקרב ובא. כל הפסקה, כל חופשה, כל אחר צהריים, היינו שם מתאספים, עולם ומלואו של בני שמונה שכל תכליתם היא להראות כמה אנו גדולים וכמה אנו מוצלחים והחשוב מכל, שבבחירות שיהיו בבית של זוהר כל אחד ואחד מאיתנו יקבל את חולצת ההרכב הראשון באליפות בית הספר בכדורגל.
בינתיים התרכזנו במגרש האימונים החולי שכדי להגיע אליו נשרטנו פעמים אין ספור בגדר קוצנית ובעשבים טורדניים.
הכדור הגיע אליי, בטח זו טעות חשבתי לעצמי, למה שמישהו ימסור אליי כדור למה שמישהו יחשוב שאני אדע מה לעשות עם אותו הכדור. שותפתי במשחק מהסיבה שהייתי חבר. שיחקתי כי היה להם לא נעים שלא לעשות כך, אך מכאן ועד לקבל כדור ולבצע מהלך הדרך ארוכה ומתישה. הראש צריך לפעול ומהר, לשדר לרגליים, לפקוד עליהם להזדרז, לא להתקפל, מבחין בעזיז לצידי, הילד הערבי החמוד בנו של שומר הפרדס האימתני שהתגורר בצריף עץ בצמוד לבור ההשקיה. האינסטינקט הראשוני היה להיפתר מהכדור שהגיע אליי בטעות בדרך לא דרך. אך אבוי הרגליים לא נשמעות, קדימה הן רוצות ואכן קדימה הן גם ממהרות, הכדור עדיין בין רגליי, פלא, נס ואולי משבר אמון בין הראש הריאלי והמודע למצבי, לבין רגליי שמורדות ומגלות עצמאות מפתיעה.
אריאל כבר מאחורי ואפילו אריק פינה לי מקום של כבוד, אני בטוח שהוא נתן לי לעבור אותו בכוונה הראש חושב, הרגליים חושבות אחרת, כאילו יש להן מוח פנימי שמנותק ממוחי הראשי אי שם במעלה גופי הצנום. השער מתקרב במהירות, תחושה של עילוי, ואז מגיע הרגע המכונן הרגע שבו המוח החדש שצץ ברגליי הדקיקות וקיבל עצמאות משלו, נפגש ומתחיל להעביר חוויות עם המוח האמיתי, זה שנמצא בראשי הקודח. הם משתפים פעולה זורקים פקודות אחד לשני, ממלאים הוראות, לפתע אני קל רגליים, בין רגע אני יודע לכדרר ולבעוט, בחלקיק של שנייה התודעה נצרבה והבנתי שיש בי כוח ללכת עד הסוף ואפילו לכבוש. עילוי, אי אמון, אושר עילאי הרי זה לא ייתכן, שער ראשון ואולי גם אחרון לאותה תקופה אם אינני טועה. אך ההרגשה, הצמרמורת, המגע של האור, הריח של אויר הסתיו והחול מתחת לרגליי שידרו משהו אחר, שידרו ניצחון. ניתחתי בשעות שלאחר מכן את המהלך, לאט לאט התמונות התמוססו להן בתוך ים של מחשבות כמו היום גם אז הייתי מנתח מעשים למחשבות, מפרק אותם לגורמים ומרכיב אותם מחדש בצורה הגיונית, מנסה להבין מה עומד מאחורי כל דבר. והבנתי שאני ניצחתי, ניצחון פרטי ואישי, התעלות על תחושת הנחיתות שהייתה קבורה בתוכי ואפפה את כל מהלכיי בעיקר בתחום החברתי, הרגשתי חזק ובלתי מנוצח.
אפילו הרחתי את זה וידעתי שמכאן הכול יהיה שונה מה שארצה אקבל ובסוף הכול יסתדר לטובתי אני. חלפו כבר 32 שנה מאותו רגע של הכרזת עצמאותי אך אני מרגיש כאילו אתמול זה היה, בעצם לא אתמול אלא ממש עכשיו שכותב אני את מילותיי. וההרגשה הזו הולכת להמשיך ללוות אותי עוד שנים רב1ת בעצם עוד 30 שנה תמימות, באין ספור מעשים ובאין ספור אתגרים ובים של משברים, בסופו של דבר אותו ניצחון קטן על אותו מגרש שהיום מתנוססים למרגלותיו שני רבי קומות מודרניים ומכוערים עיצבו אותי ונתנו לי ביטחון בכוחותיי, הכרה בהישרדות שלי, הבנה שאני בעצם יכול לחיות לנצח. אכן כן מתוך אמונה שלמה ומזוקקת במשך 30 שנה ידעתי שאחיה לנצח.
היו ספקות עם השנים, אירועים רדפו אירועים מחשבות שאולי לא אצלח בחינה כזו או אחרת, דמיונות שאולי לא אשיג מטרה מבוקשת אך תמיד בסוף זה מסתדר ומצליח ואני אפילו לא מאמין בעין הרע, זורם עם התחושה נפעם מעצם ההכרה.
מסע אופניים בכיתה ג'- קטן עלי! היה לי ברור שאני הראשון מכל בני כיתתי, ואיזו גאווה שנכנסתי הביתה אל ריחות הבישול של צהריי יום חול ואימא עומדת במטבח עם חיוך ענק ואומרת בשקט, אני כבר יודעת, החברים שלך הקדימו אותך לאחר בית הספר ובאו לבשר ל, את הבשורה שניצחת וזכית ואתה הכי מוכשר בכיתה ברכיבה בטוחה על אופניים. דלק, אויר, אנרגיה צרופה וטהורה של אני בלתי מנוצח.
שלב השדרוג היה מהיר מהמצופה, כנראה שאותו מוח חדש שצמח ברגליי על אותו מגרש חול פתח תאים מסוימים במוחי אשר בראש קודקודי. חושב לעצמי שאולי אני משתמש מעבר לעשרה אחוז ממוחי כפי שכל המומחים אומרים אולי האחוז האחד עשר הפציע לו לפתע ונולד לידת עכוז קשה שארכה מהרגע שהגחתי לאוויר העולם ועד גיל שמונה עד הריח של החול במגרש.
סידרתי שולחן מלבני בחדר, הצבתי ששה כסאות מסביב רשמתי אף את שמות המוזמנים אריאל, אריק, עזיז, יאיר, זוהר ואני המובילים של הכיתה, החזקים והיודעים כל.
ואני חדור ניצחון הזמנתי אותם לביתי להכרזת העצמאות הקטנה - גדולה שלי, בחדר זה ובמילים אלו קמה לה חבורה של ילדים שכל תכליתה על ללכת עננים כבדים של חורף.
והמחשבות רצות בראשי, מנתח תופעות ואירועים, חושב על מוות, חיים, אדמה, מבצע הקשרים ולפתע זה הכה בי, הבנתי את סוד החיים או יותר נכון את סודם של אלו שמתים לכאורה וזה הולך כך בערך...אז בסדר העיניים נעצמו, הלב לא פועם, אבל המוח רבותי לא מת כל כך מהר, בטח שהם ממשיכים לחשוב עוד שעות ואולי אף ימים לאחר מותם מבינים שהם לא בין החיים אלא עמוק באדמה. אבל כל מה שתיארתי עד כה היה רק בתודעתם ומחשבתם של כל האחרים. את האמת ידעתי ושמרתי לעצמי, אף אחד לא מת! והם לא מודעים לכך! ולכן יש לי יתרון על כולם. יש שם למעלה שביל שאליו הנשמה מטפסת בצורתה הטבעית, ולמעלה הכול פועל ומתקיים לנצח נצחים בכוח הנשמה, ואני רוצה לראות את אותו מדען או פרופסור שחוקר את מסתורי היקום בא ומסביר לי או לכל אחד אחר מהו גודלו של היקום ומה יש מעבר לאין סוף ומה עטף את ההתחלה, הרי זה משול לכישלון מראש אז לכן אל תטיפו לי מוסר אם אני אומר שהנשמה עולה למעלה אז היא עולה! בדיוק כמו שהיקום הוא אין סופי או ששום דבר לא עטף את אותו גלעין שהחל את המפץ הגדול. מבחינתי זו עובדה או יותר נכון תודעה.
ולמעלה כייף, סבא וסבתא והכלבים ננו, בובי ובומר. כולם אבל כולם מתאחדים שם, מאתרים אחד את השני, יוצרים בכוח נשמתם סביבת מחייה חדשה וממתינים. ממתינים לאלו שיבואו אחריהם לאלו שנשארו למטה ולא יודעים שהם הולכים לחיות לנצח.
וניצחון ותודעה שרודפת תודעה, כמו קוביות של דומינו שמסודרות בשורה יציבה ומתחילות ליפול אחת אחרי השנייה, ואני מקדים אותן תמיד בצעד או שניים ומצליח לשלוף את הקובייה הבאה טרם נפילתה. והכול ממשיך להסתדר, בבנק ובבית הספר ובצבא ובתורנויות שמירה ובאין תורנויות מטבח ובפטורים ובעבודה ובקיום ובנגישות שלי למידע ולהשפעתי על אנשים אחרים, לעולם לא חולה, לא זקוק לתרופות, רוצה לנסוע אז נוסע! רוצה מישהי אז היא שלי! הכול מסתדר לו כמו פאזל אין סופי שהחל בגיל שמונה.
הרכבת הפאזל הסתיימה לה לפני כשנתיים, שלושים שנות הרכבת חלקים הסתיימו בתבוסה צורבת. לדעתי נשארו לי שניים או אפילו שלושה חלקים להשלמת המצרף אבל איבדתי את החלקים.
הסימנים נזרעו מראש, רופאת המשפחה טרחה לזרוע אותם עמוק - עמוק בגופי ולבסוף גם עמוק בנשמתי ואז כבר לא הרחתי את ריח החול במגרש הכדורגל. הפסקתי לחיות.
יוני 2009, באותו יום חזרתי לגיל שמונה פחות יום, באותו תאריך נמחקו להן 28 שנות תודעה וניצחון והכול בסדר ולא לדאוג והכול מסתדר. קם מהמיטה עם תחושה מוזרה של סוף עולם שקרב ובא, משהו לא טוב ובלתי צפוי נרקם לו באיזשהו מקום ואולי אפילו בתוכי אני, מביט במראה ולא מבחין בשום שינוי אבל יודע שזה שם ורק לא מבין מה, מדוע ומתי זה יקרה.
נכנס לרכב ומרגיש שנוהג בשני רכבים שונים, זה האמיתי בצבעו האפור שמשרת אותנו נאמנה ועוד אחד, רכב לא מוכר שעוטף בבועת סבון ענקית ואטומה את הרכב שעליו אני נוהג.
בעבודה מחנה במקום הקבוע ניגש למשרדי, קם, הולך, מהרהר בסדר היום, אבל משהו עדיין לא מסתדר, משהו זורם שם בפנים ואז הבנתי שמה שעומד להתרחש לא קשור לשום גורם זר או ישות אחרת. סביבתי הרחוקה או הקרובה, זה הכול אצלי מבפנים.
מזיע כמו שלא הזעתי מימיי אפילו יותר מהגרביים שלי שמושי המתוקה שלי לא סובלת בחודשי הקיץ שבהם אני מזיע כמו בהמה בספארי. עוזב הכול, לא מדווח לא מתייעץ, לא מתקשר למושי שלי שתרגיע אותי. נכנס שוב לרכב ונוסע לרופא, לא יודע למה אבל הבנתי שאני צריך לראות רופא ומהר!.
מושי יקרה שלי, נזכר בכל התחינות שלך שאלך לרופא בזמן כל שיעול או קירור שעברתי בעבר. ואת סירובי ללכת ואת התנגדותי ליטול תרופות מבית המרקחת הפרטי שבנית לך בעמל בתוך ביתנו הדל. כל האיומים
שלך שאיתי לא תדברי ואת הבית תעזבי אם לא אגש לרופא. באותו רגע הכול בטל ומבוטל. אני צריך רופא ומהר!
צומת חולון, פנייה שמאלה, רמזור אדום איטי ומעצבן. זה התחיל באצבעות הרגליים, קור עז ומשתק שעולה לאט לאט במעלה גופי, משתק בדרך את הרגליים מצמיד את הבטן לגב, מתפרץ לידיים ונעצר אי שם באמצע הגרון כמו גולה ענקית שנדחסה בכוח אל פי הסגור. קור מקפיא והרי אנו כבר ביוני החם. מרגיש שכל הגוף שלי פועם כמו לב אחד גדול, מדמה את ליבי שפורץ בזעקה מחוץ למקומו הטבעי ועוטף בפעימותיו את כל גופי. פעימות מקפיאות עד אימה, הרגשה של מוות.
תמיד אומרים שמי שלא חווה אהבה לעולם לא יבין במה מדובר עד שזה לא יתפוס אותו, וסביר להניח שתמיד זה יקרה ברגע הכי לא צפוי. כך גם עכשיו, מי שלא חווה אימה ומוות לא יבין זאת עד שאותי זה לפט בצומת חולון הארור ברמזור שפונה שמאלה לכיוון המוקד.
בכוח מכריח את אצבעותיי לפתוח את החלונות, איש עם אופניים עומד ללא מעש מספר צעדים מרכבי שעדיין ממתין באדום, פותח את פי וקורא לו לעזרה "היי שים לב יש פה איש שמלאך המוות בא לבקר אותו", רוכב האופניים לא מגיב, חושב שאולי הוא חירש או לא שומע היטב, קורא לו שוב לעזרה, אין קול ואין עונה.
בעצם האין קול זה האין קול שבא ממני, והאין עונה זה האין עונה שבא ממנו. הוא באמת לא שמע את זעקתי בדיוק כמו שאני לא שמעתי אותה, אותה גולה שישבה לי בגרון חנקה את גרוני ונשמתי והניסה את קולי. הרמזור הופך לכתום, וכעבור שני הבהובים קצב הרמזור מתאים את עצמו לקצב ליבי, הכול נוזל ממני ויורד שוב לאצבעות רגליי ומשם נעלם. פונה שמאלה כי כבר ירוק וממשיך בנטיעה מנטה לארגן את מחשבותיי ולהבין מה לכל הרוחות עבר עלי בשתי הדקות האחרונות. מדוע העולם קפא ועמד מלכת.
עכשיו אותו רופא אני כבר לא צריך אותו מהר אני צריך אותו כאן ועכשיו. זקוק להסבר, נוצחתי! בפעם הראשונה מאז ריח החול במגרש הכדורגל. הרגשתי מובס, שביר, מת, מנוצח וחסר שליטה. בפעם הראשונה מזה כשלושים שנה מרגיש שגורלי לא שייך לי אלא למישהו או משהו אחר שאת פישרו קטנתי מלהבין באותם רגעים.
באותו מעמד מושי שלי קיבלה "מתנה" חדשה לביתה, תינוק חדש ומגודל בן 37 ומעט, תינוק שהגיח לעולם לאחר הריון לא צפוי תינוק דחוי אבל אחד כזה שזקוק לטיפול ולהשגחה רציפה.
התקף חרדה, אמרה לי הדוקטור באותו הלילה.
לראשונה מזה שלושים ושבע שנה בלעתי כדורים שאמורים לעזור לי, וגרוע מכך בפעם הראשונה ביקרתי בבית חולים, לא כמבקר אלא כחולה. ופה מתחילה הספירה החדשה של חיי, ספירה שנמשכת גם ברגעים אלו שאני יושב מול המקלדת, ספירה שאין לי מושג מתי תסתיים וכיצד, ספירה שערערה את כל התיאוריות שלי על עוצמה ושהכול מסתדר והכול קטן עלי, ואני בר שליטה על כל תהליך, תחושה, חולי ובעצם על כל מה שזז ונושם בעולמנו המסתורי.
ובשבועות לאחר מכן, אבא שוב חולה ושוב התקפי חרדה, וחושב שאני בעצם לוקה בליבי, אבל הדוקטור טורחת בכל הזדמנות להרגיע אותי ולהסביר לי שלא כך אלו פני הדברים אני לא לוקה בליבי, אני לוקה בנפשי! ואני מאמין לה ומשתף פעולה ובולע את הכדור הכחול וגם זה הצהוב והכי חשוב, את זה שמרגיע! באותם רגעים שתחושה של שיתוק מופיעה שוב ושוב. כדור הפלא והוא בכלל צבוע בלבן מלוכלך. אבל תאמינו לי זה עוזר. הארון בחדר אליי מתקרב ואפילו סוד אליי מגלה, הכוכבים משמיים יורדים וחודרים מבעד לשלבי התריסים וממתיקים עם נפשי דבר סוד וחולמים ביחד חלומות, כתמים בלתי נראים ממחיזים לי מחזות עם ים של משתתפים. צף לי ומרחף על פי פקודה פשוטה ומהירה, נוחת ברגע שמשתעמם, מחליף חוויות עם ארון הקיר והכסא שממול, מבקש מהכוכבים להביא לי גם את הירח, והכול כל כך יפה, משוחרר ומדהים, הרגליים נודדות כרצונן, הגוף כבד ושוב פעם קל. והכול בזכות הכדור הלבן שהדוקטור הסבירה לי שבסוף אליו אתרגל. אני על דוקטור הרי סומך ולא משנה עם שמו חביתוש, דודלי, פינוקיו או מיסטר בין, הרי תואר הדוקטור תלוי בגאווה במשרדה והיא כל יכול ויודעת הכול.
מגיע הביתה, נשכב על המזרון שבסלון אין כביש אין אוטו אין רמזור יש רק ילדים שעלי קופצים ואני מאושר ומתמסר להם בילדותיות מבוגרת שכזו, ילדותיות שרק אבא שרוצה להרגיש צעיר מסוגל להבין על מה מדובר. רגל כבדה, יד כבדה, דודו על ברכיי, המוח מעכל, מפרק לגורמים, מרכיב מחדש, פולט מסד נתונים. רופא ועכשיו! בעצם למה להסתפק בזוטות, בית חולים זהו צו האופנה.
מושי במטבח, נעמד לצידה, תקשיבי, משהו לא טוב פה קרה. לא זה לא התקף חרדה מסביר לה, זה משהו אחר. אני כבר מומחה לחרדות, הפעם זה שונה ואפילו לא דומה. מרגיש נבגד כמו בפעם ההיא בצומת חולון אבל הפעם מכיוון אחר.
ושוב פעם מיון ושוב פעם ממתין, ואז שמעתי לראשונה את השם, נירולוג. הלו, אני רק עם פסיכיאטרים מדבר מה לי ולנירולוג, מה זה בעצם נירולוג? מה הוא אמור לבדוק?. מרים יד, מרים רגל, לשון מצד לצד, קצת דפיקות על הרגל, תלך בקו ישר, עצום עיניים, תניח אצבע על אף ועכשיו אצבע שנייה, ועכשיו ממש אתגר, תעשה את זה שוב אבל הפעם בעצימת עיניים. איפה יגאל שילון שצריך אותו? מי הגאון שעליי רוצה לעבוד מה זה המשחקים הללו.
שוכב, ממתין, הנירולוג חוזר, תקשיב מדובר כנראה באירוע מוחי חולף. בום טראח, אופס, היכן הכדור הלבן המלוכלך שזורק אותי לעולם הדמיונות?
מה אירוע, מה זה אירוע? זו מחלה של זקנים הרי שמעתי כך שפעם אומרים. אני בן שלושים ושבע, מה מלאך המוות לא מסתכל בתעודת הזהות לפני שהוא מדביק כך מחלות לאנשים?, כך עובדים? זו התייעלות?. מישהו פה טועה, הדביקו לי מחלה לא לי. שוכב ממתין. "אלונקאי למיון הפנימי!" למה אליי הוא ניגש חושב לעצמי, גורר אותי במסדרונות אפלים התקרה צהובה האורות חולפים במהירות ובקצב אחיד, מרגיש את פעימות ליבי, מנסה להתאים את קצב המעבר בין אור אחד למשנהו לקצב ליבי,
וואלה הצלחתי.
שוב אלונקאי שוב אורות שוב התאמת קצבים בין הלב לאורות מתחלפים, הדרך הפעם שונה, הולכים במסדרונות אפלים, אבל אחרים. חדר לבדי! אין עוד מיטה מלבד זו שלי, כבוד של מלכים בר מזל שכמוני אולי בכל זאת נשאר בי שמץ של הצלחה וניצחון. אולי מספר גרגירי חול עדיין דבוקים לכפות רגליי מאותו מגרש חולי לפני שלושים שנה. נכנס רופא, מביט, מסתכל, שוב פעם רגל למעלה יד למעלה אצבע-אף גלגול של לשון והפעם חידוש הוא מבקש שאספור ממאה ועד אחת אבל לאחור. ה CT בסדר, הדם לא כל כך, אבל כך זה באירוע מוחי חולף לא תמיד ניתן להבחין בו בהדמיה לא תמיד הוא משאיר עקבות. איזה כריש שכולו דם עלה לך למוח, ניסה לקלקל, לא הצליח ועכשיו הוא הלך לנוח. והיכן אני נמצא אני שואל, אהבה, שכחתי להציג ברוך הבא למחלקה הנירולוגית.
מחלקה נירולוגית, לא פנימית, לא מקרים לא ברורים. כבוד של מלכים תמיד מוצא את הטוב גם ברגעים הרעים. נכנסתי לקודש הקודשים למחלקה שכולה עוסקת באנשים עקומים.
שבוע שלם נח בחדרי, המשפחה מנסה להבין, גם אני, חנויות המזון המהיר בקניון הצמוד חוגגות על חשבוני. למחרת הודעה חשובה CT מסי 2 עם הזרקה של חומר ניגוד. בר מזל שכמוני, מוסיפים לי חומר ניגוד זה בטח בגלל שאני איש חשוב, איש של ניצחונות, אבל אני אומר להם הדוקטור אמרה לי שהנפש בי מתעתעת אז מה קורה פה?
"תקשיב חבר, מסביר הדוקטור, הנפש והגוף חד הם, תלויים אחד בשני מזינים אחד את השני מעבירים מידע מפרקים מרכיבים ומקבלים החלטה היכן להכות. אז כן הנפש שלך קוראת דרור בזמן האחרון אבל גם המוח שלך מתחיל לעשות שטויות."
שבוע עבר, חלף, חוזר הביתה לאותו המזרון. הפעם זה אחר, הפעם זה בצבע שונה, הפעם אפילו הריח התחלף. נשכב עליו ולא קם! מושי קיבלה את תינוקה החדש, זה שלא זקוק ללול, זה שלא צריך להניק, פשוט להניח לו לשכב על המזרון ולא להגיב.
מתבונן סביבי, מושי, דודו ותינוקת קטנה שמרימה את האף ומנסה להבין מי לקח לה את המזרון. הראש מעורפל, רגל שמאל חלשה והיד לא כל כך זריזה ולי קשה לקום. אבל אני צריך לעשות קניות, לבשל, לשטוף כלים, לבנות מדף, להעביר חדרים, לטפל בילדים, לא מסוגל! פשוט שוכב ומתבונן בעולם, מביט על תיקרה של בית וזהו.
עשרה ימים בבית, מעולם לא רשמו לי עשרה ימי מחלה, בר מזל שכמוני אני באמת חולה עשרה ימים, לא שלושה של שפעת או קירור או סתם פינוק במיטה, עשרה מלאים אני כבר בעולם של גדולים. חודש עבר, מתעורר, שיניים, פיפי קצר.
יום שישי.
זה התחיל באוזניים, המשיך בליטוף ראש קליל כמו זרם ממים בלתי נראים ושוב היד חלשה והפעם אני אפילו קצת מבולבל, מושי, אני צריך לראות את הנירולוג.
הפעם החלטתי להחליף מלון...אהבה סליחה בית חולים. נוסע לזה של המיוחסים, בתל אביב. מיון, יד, רגל, אצבע-אף, ללכת ישר, ללכת עקום, לספור ממאה ועד אחת, לקום לשבת, לגלגל לשון. מיטה חדשה ממתינה לי ולא סתם מיטה אלא כזו חשמלית.
נוף לים ולתל אביב של פעם, אולי זה בעצם באמת מלון. אין פה אפילו ריח של בית חולים זה נראה כמו איזה משרד של עורכי דין.
הגוף חלש, צולע לי, טנטון באוזניים מלווה אותי כמו עמוד מתח גבוה שנשתל עמוק בראשי הקודח. הזרמים ממשיכים ללטף, לא מרפים. דוקטור, נירולוג, אף, רגל, לשון, אצבע, אף, אבל לא ביקשתי שתעשה את זה, אהה
אני אומר, חשבתי שאני חייב, אתה יודע כמו שיעורי בית שצריך להתאמן עליהם.
טוב בוא תלמד משהו חדש אומר לי דוקטור נירולוג, נעשה לך ניקור מותני. הוואס הגיע למחלקה שלכם? אני שואל, אותו הוואס הענק מהסדרה שאין פרק שהוא לא מכה במקל ההליכה ונובח "ניקור מותני", חברים, זכיתי בפיס, ניצחון, גרגירי חול, אבל מה זה לכל הרוחות הניקור הזה, שוב פעם אני זוכה במשהו ואין לי מושג מה זה בכלל ולמה אני ראוי לו. בוקר, דוקטור נירולוג, אחות חמודה, עגלה של כלים, מושי יוצאת מהחדר, צריך סטריליות. שוכב מקופל ראש לרגל כמו עובר. זה לא יכאב רק קצת ילחץ. מחט מרדימה ישר אל תוך הגב, עוד מחט לוחצת מגיעה בעקבותיה וגם היא חודרת אל גבי, רגל נזרקת, יד פועלת כרצונה ללא שליטה, נוגעים לי בעצבים, מפעילים אותי כמו בובה על חוטים. מזיע, רועד, זהו זה נגמר, תשובה בערב תקבל.
גב כואב וממשיך לכאוב ארבעה ימים. כמו משקולת שנדחקה דרך אותה מחט קטנה, צולע יותר, חלש יותר, ממתין לערב.
סבב החלפת משמרת, אני משחק עם הכפתורים במיטה, מסתכל על עוד מטוס שעושה הקפה לקראת נחיתה בשדה דב, תל אביב מתחתי והצבע הוא כתום שמתחלף לסגול ואז לאט - לאט שמש נעלמת אורות נדלקים ותל אביב של לילה מתעוררת לחיים. מתבונן ומחייך. יש לי מיטה חשמלית איזה כייף.
דוקטור נירולוג אחד מדבר עם דוקטור נירולוג שתיים ומסביר לו למה זכיתי למיטה חשמלית. מתבונן, לא זוכר אם זה היה מספר אחד או שניים, זורק פצצה.
פיגוע בחדר, קול זעקה, "דרך אגב הבדיקה של הניקור לא תקינה". עוברים הדוקטורים המכובדים לחדר הבא, לחולה הבא, לאיש העקום הבא, שגם מוחו בו משטה.
כפתורים של מיטה, עוד מטוס שמבצע הקפה, מנסה להציץ לשכנים שממול. דוקטור נירולוג מספר שלוש נעמד לצידי.
תקשיב! וכי יש לי ברירה? הבדיקה מאוד לא תקינה. משהו על חלבון גבוהה.
מה זה אומר שואל בלחישה דואג להדגיש את המילה דוקטור לפני כל הברה.
או דלקת חריפה, או זיהום, או גידול סרטני במוח תוך כמה ימים נדע. מושי את שומעת? אימא שמעת? אופיר שמעת? גורר את עצמי מהמיטה צולע עם רגלי החלשה לחצר בית החולים מתיישב בשדרת "הנשמות הטהורות" (מתחת לחדרי הלידה, היכן ששומעים את בכיים הראשון של הנשמות הטהורות שהפציעו זה מכבר אל אוויר העולם), הראש מתפוצץ, מושי, דודו, רונצוק, גידול, אין אבא, מוות, סרטן, כוס אמק על העולם. מיטה, כפתור, נרדם.
בבוקר דוקטור נירולוג מספר 2 נכנס ומודיע לי שאין לי גידול אבל, הבדיקה עדיין לא תקינה ומשהו לא טוב מתרחש בגופי והשלכותיו נראות על רגלי השמאלית, ידי הלא זריזה, הזרמים בראשי ותחושת העמימות שעוטפת אותי.
ושוב, מזרון, זרוק, לא מסוגל להגיע לדלת, תינוק חדש בבית, אבא חולה, לא עובד, חופשה ארוכה, פעמיים בשבוע בדיקות מחברים אותי לכבלים ומכשירים שהופכים ומחטטים בי מכל הכיוונים. תקשיב, הבדיקות לא טובות, אבל לא יודעים למה ומהיכן זה נובע. שואל למה?, כובע!. אין מצב רוח, קשה - קשה. הדוקטור ממשיכה להאכיל את מוחי עם התרופות שלה, כמו ניסוי על קופים. התקפי חרדה, כולם כבר יודעים, כולם מרכלים, האיש לא בריא, לאיש יש מקל הליכה, שוב פעם ניקור מותני, שוב פעם חלבון, סרטן, גידול, זיהום, אוטמים לוקונרים, בעיות נפש, חרדות, אפילפסיה, איבוד הכרה ומספר נפילות, הסתגרות בחדר, קושי בביצוע מטלות בבית, לא יכול להרים את הילדים, בקושי מכיר את הקטנה שכבר זוחלת לה במרץ והופכת את הרהיטים.
אבא, סיכום תיק רפואי - חרדה, פאניקה, פחד מאנשים, טרשת עורקים, אוטמים, הירדמויות ברגליים, נפילות וחבלות, איבודי הכרה. ואני עדיין בתוך זה! אשפוז גורר אשפוז, הגעתי אפילו לשמונה עשר יום ברציפות!.
מושי, סיכום תפקוד לאחר קליטת תינוק חדש לביתה ־ גיבורת על, שורדת, חזקה, דואגת, מטפלת בי במסירות אין קץ, נותנת לי לנוח, מרחיקה את הילדים שצריך, מאכילה אותי, מנקה לבד, מבשלת לבד, מכבסת לבד, מטפלת בילדים ומחנכת אותם לתפארת מדינת ישראל ולבד! יודע סמוך ובטוח שלא הייתי שורד אפילו שעה אחת בעולם זה ללא הידיעה שיש לי את מושי לצידי. היא הקריבה ומקריבה בשבילי את נשמתה ואת כוחותיה ולעולם לא אמצא את המילים, אפילו לא בעידן כוחה של מילה, על מנת להודות לה ולהגיד לה כמה אותה אני אוהב ומעריץ ואיך את חיי היא הצילה ומצילה בכל יום שעובר מחדש.
אבל היא בעצם בהישרדות עוסקת. כל יום נולדים מחדש ולא יודעים אם זה יום חדש או אשפוז מחודש.
ואבא, היכן הוא היום? ניצחונות קטנים ־ לעיתים אף מרגיש את גרגירי החול וזה סימן טוב. ניקיתי את כל הבית כולל מאחורי הספות, ניצחון. קניות בסופר, ניצחון. לוקח את הילד לים, ניצחון. הילדה מאחורי באוטו ואנחנו בדרך לסבא וסבתא, ניצחון. מסדר ומשפץ את "החדר כייף", ניצחון. ואחד נוסף לשני ומהווים מכפיל כוח, נושא לגאווה עבורי. אני מנצח למרות הכול. אז כן מושי וילדיי המדהימים, אבא חולה וכנראה שתמיד יהיה כך, אבל אבא חד כתער מודע למצבו מטפל בעצמו משיג ניצחונות קטנים בכל יום ביומו ויודע שגם אם אחזור להיות שבעים אחוז ממה שהייתי אזי ניצחתי. אז אחזור שוב לגיל שמונה ולמגרש וגרגירי החול והשער אוי איזה שער יפיפה זה היה. חסר לי עוד טיפה, אולי שעות במונחים של תינוק בן שנתיים כבר, אבל זה קרוב אני יודע את זה.
