מונולוג של חוסר יכולת שחרור

מיכל, את מותק ולא היה לי מושג איך הרגשת באמת. לא יכולתי לנחש, אני מצטער. לא קלטתי את הרמזים הדי ברורים לזה שאת לא רוצה שום קשר איתי יותר. לפעמים אני יכול להבין. אני משתדל להיות קשוב כל הזמן, אבל לפעמים אני מסונוור. לא מדמות שבניתי ממך בראש שלי, אלא ממך, מהיופי שלך, הפנימי והחיצוני, מהקלילות שלך, מהכנות שלך שזורחת הרבה, למרות שאם היית באמת כל הזמן כנה איתי ואומרת לי במילים ולא ברמזים, היינו מגיעים רחוק יותר. אני לא אומר לך איך היית אמורה להתנהג, אלא מעלה מצב היפוטתי שאני מאמין בו באמת ובתמים. אני מרגיש שלא נתת לי הזדמנות להיות קשוב אליך. אנחנו בקושי מכירים, לכן זה היה לוקח לי קצת זמן. התכוונתי לזה כשאמרתי שאני מוכן לעבוד על עצמי, שמעתי אותך היטב כשאמרת שהגזמתי, הייתי מוכן לרסן את עצמי למענך. הייתי מוכן לתת לך כמה מרחב שאת רוצה, אם רק היית מאפשרת לי לנסות במקום לכעוס ולוותר עלי. היה יכול להיות לנו טוב כל-כך להמון זמן. עברו עשרה ימים, כתוב כאן למעלה במייל המעפן הזה, ואני חושב עליך. אני חושב על מגוון החיוכים שלך, על העיניים והגבות והכתף המקפצת שאהבתי מייד, אבל לא העזתי להגיד לך, על הפרלינים שחשת כשנישקת אותי. אני חושב על התהליך שהיינו עוברים, על כל החוויות, על כמה היינו נהנים ביחד, על כמה עמוק יכול היה להיות הרגש בינינו. אני חושב שעשית טעות. מותר לי? אני לא אומר לך מה לעשות, אלא פשוט מאמין שוויתרת על משהו עם פוטנציאל להיות יפה, טהור ואמיתי. אף פעם לא הכרתי מישהי מקסימה וסוחפת כמוך. יצאנו רק שלוש פעמים, אבל עם זאת, איך את יכולה להגיד שלא מגיע לי הסבר ושעלי לקבל את רצונך בעיוורון?  

את הרי אמרת שאת מתחילה להתאהב בי: זה היה נפלא. גם אני הרגשתי ככה. למה וויתרת על זה? היו עלולים להיות לנו המון קשיים מכל מיני תחומים, אבל בחיים לא הייתי גוזל ממך את הזמן הדרוש לדברים החשובים לך. הייתי רק כותב לך עוד סיכומי מאמרים בימים שקשה לך ואת צריכה להציג פרזנטציה דחופה. הייתי מפסיק לדבר איתך לשבוע, לחודשיים, אם רק הייתי יודע שאחרי זה אנחנו נשוב אחד לשני. 

לא רציתי מעולם להפריע לך להתקדם בחיים. רק רציתי בזמנו שאחרי יומיים שוב נדבר בטלפון, או שרק תגידי לי מה שלומך. איזשהו קשר, משהו. רק שאלתי מה נשמע, רק ביקשתי מילה עלייך, על היום שלך. קיבלתי פיצוץ כתשובה וזה בסדר, אני מכבד את הרצון שלך להעיף אותי להמשך דרכי, רק שזה רצון פזיז ועצוב, לא כביקורת, כתחושה שלא מרפה. אני פשוט מתגעגע אליך. אנא סלחי לי, מה אני אעשה? את חסרה לי. אני בקושי יודע מי את, אבל את חסרה לי. רציתי לעזור לך, רציתי לכבד אותך, להקשיב לך, ללמוד ממך, לתת לך, לגרום לך לצחוק ולחייך, לגרום לך להרגיש טוב, לחזק אותך, לחבק אותך תמיד, להראות לך כמה את חשובה לי, את, שפגשת אותי לא במקרה, את שהפלת אותי מהרגליים כבר אחרי יום אחד בודד של אושר צרוף, של כימיה מיידית, יום שלא אשכח לעולם.