שירים
פגישה (סיפור אהבה אסורה ים תיכונית)
שם הוא ישב במסעדת דגים הומה הנוגשת אל חוף הים של בירות העיר, בין דמדומי ערב לבין קולות חבריו היא שמעה את צחוקו, "הכול קורה פתאום" כפות ידיה רטטו כוסות על המגש שקשקו והשמיעו צלילי מנגינה לא נודעת עיניה הכחולות "עפעפו" והאודם שעלה על עור פניה היפות אמרו זאת, אדווה ניצתה בתאוותה לשמעון,בראשונה שעיניהם נפגשות היה בבוקרו של יום חורפי גשום כאשר המסעדה עדיין ריקה מסועדים הוא הגיע עם חבריו, נודע לה במאוחר שזאת הפעם הראשונה שהם ירדו מההר העטוף מרבד שלג צחור לבירות, לאחר סיום העימותים הבין-עדתיים, היה צריך לחב`רה תעוזה לבוא לעיר אך דמותם טשטשה את זהותם הם לא זוהו כבני העדה הדרוזית, בייחוד שמעון שערו הבהיר ועיניו הכחולות עם גובהו הרם השווה לא מראה אירופאי
את עבודתה כמלצרית עשתה באמונה ככול יום, אך עיניה ריחפו מעל שולחן החצי אפל בפינת המסעדה. אדווה צעירה בעלת יופי חלומי בת לעדה הנוצרית מרונית שירדה לפני שנים רבות מהרי הלבנון ונטמעה באוכלוסייה המגוונת והשסועה של בירות,היא נולדה בעיר אל המולת מלחמת אחים העקובה מדם, הוריה אנשים אמידים גרו בשכונת בעבדה היוקרתית, ביתם הפרטי היה צמוד לארמון הנשיאותי הממוקם בשכונה, הם גידולו בביתם את ארבעת בנותיהם ואדווה הייתה בת הזקונים למשפחה, וכמובן הבת היפה מבין אחיותיה שכולן נשואות ומתגוררות ברחבי העיר. עוד בילדותה הייתה מתגנבת אל חדרי אחיותיה ומאזינה שעות לשיחותיהם שנסבו בעיקר על הגברים בחייהם. בגוף שלישי בלחשושים מקוטעים ירחף המשפט "מתי תכנס קרן האור חובקת עולם שתעטוף את גוף העלמה המרונית בתאוותה הסוערת?" בלחשושים קולה נשמע," הינה אתה שלי" שמעון הכיר אותה כמלצרית במסעדה ופעמים היה מחייך אליה חיוך ערמומי וקורץ אך לא יותר
שמעון היה שלה בהזיה גורפת על מיטתה עם דמותו המצוירת במוחה הלוהט והטובע בתאוותה הלא נשלטת ל"נסיך האהוב"
ימים עברו והובסו בריק של אהבה מוגפת,ואדווה בשלה נצמדת לחלומה ממשיכה בעבודתה וממתינה לחבורה שתרד מההר ותתמקם במקומה הקבוע במסעדה, ושמעון בצחוקו הרם והערב יסמן לה לגשת לשולחן כדי להגיש לו ולחבריו את המאכלים האהובים עליהם לא לפני שהוא ישלח חיוכו הכובש,ואדווה עדיין ממתינה.היא הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר הצרפתי לבנות שבעיר, והוריה עמלים קשות בשבועות האחרונים כדי לקבל את האישור המיוחל מצרפת על קבלתה של אדווה לאוניברסיטה במכללת סורבון "הקלוז` דה סורבון",אדווה הדוברת צרפתית רהוטה לא התלהבה לעזוב את לבנון ללימודים, אך הלחץ של אחיותיה עשה את שלו והיא התרצתה עד בוא "אביב הנעורים" של חייה, ותאוותה לשמעון עלו לגבהים שהדעת לא תקלוט.
מחלונה ממערב, אורות בירות העיר וגלי הים התיכון הסוערים בערב חורפי במיוחד,וממזרח הרי השוף המוסתרים מפתיתי השלג היורד,שם בכפר הדרוזי הגדול יושב אהובה שמעון
אדווה פינקה עצמה בימים האחרונים, היא קנתה פריטי לבוש יקרים התואמים את גופה החטוב והמגרה,בהן היא נראתה כ"נסיכת בירות האלוהית"
בבוקרו של יום שטוף שמש חורפית,אדווה עשתה את ההכנות האחרונות ליציאה מהבית נפרדה מבני המשפחה לשלום ויצאה, אך תחושה לא מובנת לחששה לה במוחה, בפתאומיות היא חזרה לביתה ולעיני בני משפחתה התוהים היא פשטה את חליפתה ובמקומה היא לבשה את צמד הבגדים היפים והחטובים שלה ויצאה שוב לדרכה, אדווה צדקה בתחושתה.
עם כניסתה למסעדה הפנתה מבטה אל השולחן ההוא וראתה אותו, ליבה פמפם בחוזקה אדווה צחקקה עם תאוותה באומרה "היום אני פורצת מחסומים", לפתע קם שמעון מהשולחן הוא פנה לקראתה "בוקר טוב לך זה זמן ארוך שלא ביקרנו בבירות והיום אני פוגש בך שוב ורואה מולי את היפה בנשים,ואני רוצה לכבדך ולצרף אותך לשולחננו" אדווה התעשתה במהירות ואמרה "תודה על ההזמנה אך אני חייבת לעבוד וזה לא נהוג אצלנו במסעדה לשבת עם הסועדים אבל השמח להיות איתך בסיום עבודתי"
והם נפגשו, לאחר שיחה קצרה אדווה הסכימה להצעתו לעלות לטיול אל ההרים המושלגים,שמעון הבטיח לה בנסיעה שאם היא תרגיש לא נוח או תפחד ממחסומי הצבא הסורי המוצבים למעלה על ההר (ב1975 לבנון ביקשה סיוע סוריה ככח שמירת שלום ערבי, הליגה הערבית הסכימה לשלוח כח שמירת שלום המורכב ברובו מחיילים סורים) הוא יחזיר אותה לאחור במהירות,אדווה הניחה ידה על כתפו ונצמדה אל גופו. במהלך הנסיעה היא למדה על עברו, בן למשפחת סוחרים ענפה ואמידה ובגלל המלחמות הבין-עדתיות הבלתי פוסקות הוא לא הספיק להשלים את לימודיו הגבוהים וכעת הוא משתלב בעסקי המשפחה הרבים,אדווה תהתה מדוע הוא לא נשוי? היא ידעה שבעדתו יש חוקי משפחה קשוחים המחייבת נישואים בזמנם הנכון, אך אדווה לא העזה לשאול ,היה לילה קר אך בהיר השלג שנערם נחשף לאורו של ירח מלא, אורות העיר בירות עדיין נצנצו למטה
הרכב נעצר בפתחו של בית יפיפה,
ללא מלל מיותר שמעון החל לנשקה בפניה ובגופה, והיא החזירה לו והתרצתה לתאוותו ולתאוותה הפראית והנחשקת, שמעון ניצל זאת עד תום והוא "עשק את גופה, קצר יבול ברקת".
זה קרה בפתאומיות, הדלת נעקרה ממקומה ולתוך החדר פרצו תוך שאגות מקפיאות דם שלושה גברים ובניהם הייתה אישה, שאחזה בידה עציץ ניגשה אל הזוג העירום וזרקה בחוזקה את העציץ,אדווה קפואה המומה ומדממת בכל חלקי גופה ניסתה להבין את פשר המצב, במחשבותיה היא אמדה את מצבה ואולי היא לא בין החיים עוד, ובעודה כואבת ומדממת זוג ידיים הרימו אותה במהירות, תוך ריצה מטורפת היא נזרקה אל המושב הקדמי של מכונית שהייתה מונעת, וזו החלה בנסיעה מהירה לעבר הכביש הפונה למטה במדרון אל בירות,בעודה מנסה בכוחות האחרונים לישר את רגלה השבורה ולנקות את הדם שכיסו את עיניה, היא שמעה את הנהג מדבר אליה ושואל, אם היא שומעת אותו, היא הנהנה בראשה ,"אנחנו יורדים לעיר אני מבין שאת תושבת העיר ואת תכווני אותי לביתך לא לפני שנעצור בעיר והקנה לך בגד חדש במקום זה הקרוע, והטפל בפצעים ככל שאוכל, אם הבנת את דברי רק תהנהני בראש" והיא הנהנה. הרכב המשיך לדהור,הוא פנה אליה שנית "את רוצה לדעת על מה באה ההתקפה עליכם? כי שמעון קיבל את המגיע לו מהאחים של אשתו, הוא בוגד בה תקופה ארוכה ולא רק איתך הבית ששהית עם שמעון הוא בית הפגישות שלו עם הנשים".
אדווה שמעה את המשפטים הקשים של הנהג האלמוני ולא ענתה,הרכב התקרב אל מחסום של הצבא הסורי המוצב בכניסה לישוב הנקרה עלה, בגלל המהירות הרבה של הרכב הנהג לא הספיק לבלום ופרץ את המחסום, צרור היריות פגעו במכונית, כדור ריסק את ראשו של הנהג, הרכב סטה לתהום הפעורה, "ידעתי `יה אומי` הכול קורה פתאום הייה שלום אהובי". קולה של ה"נסיכה המרונית האלוהית" עוד מהדהד בין עצי הזית, בעמק הירוק בין אחרון לילות הסתיו הדומעים
(דברים שסיפרו לי "האנשים האחרים" בשנים הרחוקות)
|
