הבחינה בפילוסופיה

הבחינה בפילוסופיה / מוטי לקסמן, חשוון תשע"ג

שולה ויתרה על ארוחת צהריים.

הצלצול להפסקה "הקפיץ" אותה ישר לחדר שלה בפנימייה.

לאחר שבדקה, שאף אחד אינו רואה, היא הוציאה את היומן האישי מהתא במזוודה שלה ורצה איתו לפינת הסתר שלה בצל האקליפטוס.

היא הייתה מאוד מרוגשת. ידה רעדה, היא בקושי הצליחה לכתוב.

>>>

לא תאמין.

חשבנו שהוא יפתיע אותנו, כרגיל.

אבל לא לכך ציפינו.

אוי, בן שושן, מורי היקר.

גם את השאלונים למבחן בפילוסופיה השגנו, לפני הבחינה.

אני חושבת שבן-שושן יודע. כולם חושבים ככה. פחדתי שבגלל זה הוא יביא שאלון חדש. כולם פחדו.

איזה מורה! החיוך שלו משגע אותי. והעיניים הירוקות רואות הכל. 

היום התקיימה הבחינה.

בן שושן, המורה הזה לפילוסופיה, הגיע בזמן לבחינה.

ישבנו בשקט. הוא הסתכל עלינו בעיניים העמוקות שלו וחייך את החיוך המטריף שלו.

"בוקר טוב, מה שלומכם, מוכנים?" הוא שאל.

לא ענינו, אבל כל אחד וודאי חיכה להפתעה. הוא חילק את דפי הבחינה, וגם את השאלונים הפוכים.

אמר: "כעת להפוך, לקרוא בשקט אם יש משהו לא מובן, נא לשאול."

היה שקט בכיתה.

לא האמנתי, זה אותו שאלון שראינו אתמול בלילה בחדר.

אני חייבת להיות כנה, לא יודעת למה, אבל דווקא אני, התחלתי לכתוב.

הצצה ימינה ושמאלה גילתה לי שרק עוד אחד או שניים כותבים, השאר לא.

בעצם, למה?

בן שושן הרגיש משהו לא בסדר, "מה קרה, חברה? משהו לא ברור?"

שקט.

"למה אינכם כותבים?", הוא המשיך ושאל.

מתח, שקט, גם אני הפסקתי לכתוב.

כעבור מספר דקות של שקט מתוח, קם אבי הנגבי ואמר: "המורה, אנחנו... זאת אומרת, סחבנו את השאלון מהמזכירות."

בן שושן לא נראה מופתע.

שקט.

אבי המשיך.

"אנחנו יודעים את השאלות מראש."

בן שושן לא הגיב.

אבי המשיך (מאיפה יש לו את האומץ הזה?), "אתמול בלילה אחרי ש"חרשנו" את השאלות, החלטנו שאם זה יהיה אותו שאלון לא נעשה את המבחן."

[באמת, אני לא ידעתי על ההחלטה הזאת, חבל]

בן שושן עדיין לא אמר מילה.

"זה לא הוגן." הוסיף אבי.

שקט.

בן שושן התחיל להגיב, "זה לא הוגן? אתה אומר שזה לא הוגן, מעניין, כולכם חושבים כך?"

רוב הראשים הנהנו בחיוב.

ואז, הוא אמר בקול השקט שלו, מילה אחר מילה, "האמת, לכך לא ציפיתי, הפתעתם אותי, ממש חזק. אבל, אני בטוח שסוקרטס וודאי היה גאה בכם, גם אני איני מאוכזב. יש כנראה שכר לפילוסופיה."

שקט.

ואז, עדיין איני מאמינה...

החיוך הרחב שלו פשט על פניו, הוא המשיך בקול הרגוע, "טוב, איני יודע אם מגיע לכם פרס, אבל עונש וודאי שלא."

בן שושן, הפסיק רגע לדבר, מבטו החודר בחן את העיניים שלנו, כולן היו מופנות אליו.

הוא המשיך, "אז, בבקשה, הוציאו מחברות וספרים, התארגנו בצוותים. דונו בשאלות, אחר כך נקיים דיון משותף."

היה דיון, ועוד איזה דיון זה היה.

אני, לא יכולתי להקשיב, גם לא להשתתף.

בחנתי את עיניו הירוקות, בניסיון למצוא רמז כלשהו אם הן גילו שדווקא ידי התחילה לכתוב...

<><><>