רגעים

אז זהו. זה נגמר. לקחתי אותו הבוקר. הווטרינר הסתכל עלי במבט שואל "זהו?"

בשבועיים האחרונים הוא ניסה לדחות את הקץ. "בואי ננסה עוד תרופה ואם זו לא תעזור, ננסה אחרת." בהתחלה חשבתי שהוא רוצה לסחוט ממני כספים אך לאחר שלא חייב אותי בשקל, הבנתי שיש גם אנשים טובים באמצע הדרך. שבאמת איכפת לו. שהמוות יכול לחכות. ראיתי את פניו, של המוות, הוא נראה קצת מאוכזב.

בעלי, דתי חובש כיפה, התנגד בהתחלה להרדמה. "אסור, זה בניגוד לדת, אלוהים נתן, אלוהים ייקח". כמה רבתי איתו. "עזוב אותי מהדת שלך! אלוהים שלך לא יודע מה זה צער בעלי חיים!? אלוהים שלך שלכאורה ברא אותו, מסוגל לראות בסבלו? מסוגל לראותו נמק בייסורים? איפה הרחמנות לעזאזל!?" ועוד אומרים שלטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי. איזה אלוהי, איזה נעליים. אם האלוהים הזה אינו רחמן וסלחן הרי שהוא לא קיים. נו טוב, בעצם לא הייתי זקוקה לויכוח הנוכחי עם בעלי שיחיה בנוגע לקיומו של אלוהים, בסופו של דבר מאז שהורי סיפרו לי על קורותיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה בהונגריה, הבנתי שאלוהים הוא רק מטאפורה. אופיום להמונים. לחלשים שאין להם במה להיאחז.

אני, חילונית אדוקה שכמותי, דוגלת ברוב עוונותיי ברחמנות, בלגאול את הסובל מייסוריו, אני אפילו עושה מצוות לגמרי ללא כוונת מכוון. תורמת בסתר כי אני חושבת שכך ראוי, שהזבל שלי עשוי להיות האוצר של האחר. נו טוב, הרי כשהתחתנו, שנינו היינו חילוניים. בעלי חזר בתשובה לאחר שאמו נפטרה, אולי חשב שבכך ישיבה לחיים. אבל נעזוב את זה, זו כבר סאגה אחרת.

אז לקחתי את הכלב שלי ללא ידיעתו של בן זוגי לדרכו האחרונה. בלאו הכי הוא הכי הרבה היה קשור אלי. הצל שלי. כשאחד משלושת חתולי התרפק על ברכיי, הוא היה מסלק אותו בנביחות קנאה. כשאני ובעלי התגפפנו, (משהו שלא קרה לעיתים קרובות מדי מתוקף היותנו זוג ותיק, כי למי לעזאזל יש חשק), הוא ממש הוריק מקנאה. אני הייתי רק שלו והוא סירב בתוקף של כלב להתחלק בי עם אחרים.

הנחתי אותו על שולחן המתכת הקר, השעה הייתה 10 בבוקר לערך. חיבקתי אותו. הווטרינר הזריק לו זריקת הרגעה. הוא הורה לנו להמתין בחוץ כרבע שעה. ישבתי איתו על כיסא בשמש הבוקר, הוא חבוק בזרועותיי, לוחשת באוזניו מילות אהבה והרגעה. הדקות חלפו בעצלתיים, נכנסנו שוב לקליניקה הקרה, הנחתי אותו על השולחן, הוא עוד ניסה קצת להתנגד, ניסה להתרומם ולאחוז בחיים, אך כשהוזרק לגופו החומר הממית, החיים עזבוהו, "סליחה, אני מצטערת" בכיתי. הוא עוד הביט בעיני ובנשימתו האחרונה הייתי בטוחה שהוא אומר לי "אני אוהב אותך וסולח". אז למה אני מרגישה רוצחת?