מהצד

ממתי קולך מרעיד בי חרדה

ממתי מדאיג הוא, מתנשא ומעציב

חוגי לבי מקרקרים כקרפדה

מאז מתי מעיק קולך עלי ומחריב

את כל הטוב שבעבר נקבר

את כל החיוכים, הצחוק, הרוך, ההתרגשות

שבאישיותך, שבהתעוררות, במזג

את שגרמת לי לאהוב בלי התפקחות?

וזו הגיעה, לא חיכתה שיקראו לה

בלתי נמנעת ונוקשה, הולמת, אכזרית

ריסקה אותי לחתיכות קטנות ופעוטות

שהתפזרו ישר לתוך עינייך והשקיפו לחלוחית

זו אשמתי, אני אותה הבאתי

והתעקשתי לא להשאר שיכור

בגדתי באמונות היקרות לי

והאזנתי לקולה בעוד קרא לי לעצור

כעת נותרתי לבדי, שנות אור מאי קסום ולא בודד

הפלגתי לתוך אופל ערפילי שחור

אי-ודאות שמעוררת תהיות, כבדות של שד

מגיח מתוכו לרגעים שלא ניתן לספור

אל חיבורי חופים לא מצופים, בלתי נראים לעין

שמציפים ומוצפים אקסטזות נוהרות של מים

ומגעישים כל רגע דל, כל רגע שנראה אז בעל משמעות

רק על מנת להתרסק על צוק ענק ומחוספס

אשר דמותך מוקרנת על פניו בפלורוסנט קפוא

בעוד דמותה היא המכסה באדומה

בכוחנות ובצורה שרק תורגש

לאורך שבועות ספורים שלעולם לא יתאזנו

עם אורך השנים, תענוגות היופי, השלווה

אשר איתך חוויתי, עליהם אסיר תודה

ובכל זאת, מה שצורם כעת, צורב, כואב, שורף

הוא דמות צבועה אדום, לא את ולא אחרת חסודה