בלדה לקרלוס רואיס סאפון

כלי מיתר

אבא ובן הולכים לטייל ברחוב עייף אפור וחום

הם לא רואים שצל הולך באותם צעדים

כמו עטלף הולך שקט, יחף, מרושע, פצוע וערום

הם לא יודעים שיש לו שם, הם לא יודעים

בברצלונה של אותם ימים אין שמש יש רק קור

ואין שירים שנכתבים בהמשכים

יש בית קברות בין אלה הקירות, ברחוב עייף חום ואפור

זה בית הקברות לספרים נשכחים

קרלוס, הו קרלוס

למה תמיד חי גיבורך והגורל אכזר לו?

למה לא ימות, ינוח בתמימות

ואיזה משורר קרבות יושב על מצבתו ושר לו

הו קרלוס?

כלי נשיפה

בעיר שעוד מעבירה לשון סדוקה על החתכים והשריטות

בצורת של שירים ושל כבוד

בעיר מקוללת שלא אוכלת ועוד רעבה קם פתאום

שד שיזרע פחד בכל האהבות

האם באמת היה הצל עוקב אחרי האבא והבן, דומם

או שרק חיפש לו צעדים בהם ילך

רק יודע כתב, שלא יספרו עליו גם לא קרלוס הלוחם

ורק הצל שבו ירה עוד יחייך

כלי קשת

בלדה לאבא, איש, מוכר ספרים הסופר מוכרים

בעיר שכבר איבדה מזמן כל צלם עיר

ולבנו העבד שנפשו אינה אוהבת, רק את השירים

ואת אלה שחיברו אותם ואין מי שישיר

הו קרלוס