נושא השבוע: האם יש מקום שהמדינה תפתח מסעדות מסובסדות לתלמידי בתי הספר?
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אוליבר טוויסט
ב"ג'יימי אוליבר עושה בי"ס", אוליבר מנהל מאבק סיזיפי בהרגלי התזונה הקלוקלים בבתי הספר, ביותר חזיתות מהמשוער. הלוואי עלינו הלוקסוס הזה
אתר נענע, מאת: לילך וולך 09.08.2006
ג'יימי אוליבר מוכר לכם בתור השף הנערי עם אוצר המילים של טינאייג'ר בריטי ממוצע מתוכניתו "השף העירום"....
הפרויקט השאפתני הראשון של אוליבר היה "פיפטין", מסעדה שפתח כדי להכשיר 15 צעירים שנבחרו מתוך אלפי מועמדים, כולם בני נוער שנפלטו ממסגרות החינוך והעבודה, חלקם התחככו בעולם הפשע, רובם מבתים מעורערים ומטה. הפרויקט, שתועד לטלוויזיה, היה מורט עצבים, מאתגר ומרתק, וסימן לפחות כוכב אחד בחגורתו של אוליבר, על מודעות חברתית בריאה והצעת פתרון מקורי ומעשי.
התחנה הבאה של אוליבר היא זו שתוכלו לצפות בה מאתמול בערב, "ג'יימי אוליבר עושה בית ספר". אוליבר הנמרץ מביע חרדה אמיתית לעתידם הבריאותי והקולינרי של ילדי בתי הספר היסודיים בבריטניה, ונכנס אל בין כותלי המטבחים הסמי-תעשייתיים אשר פועלים בהם, כדי לשנות מן היסוד את הרגלי התזונה הקלוקלים שלהם.
למרות שאנו מודעים פחות או יותר להעדפות הדלות והמשעממות של ילדים במזון שמגיע אל פיהם, עדיין מזעזע למדי לראות את המבשלות זורקות מטילי בשר מעובד אל תוך תבנית, מטביעות טונות מקלות צ'יפס בתוך מיכלי שמן אדירים, ואת הילדים בוחרים בזה בשקיקה, כאילו מצאו שלל גדול.
המסע של אוליבר, הוא סיזיפי ומתיש, נגד יותר חזיתות ממה שאפשר היה לשער: ג'אנק פוד הוא לא רק זמין, מוכר וטעים, הוא גם זול יותר מכל ארוחה בריאה שמנסה השף המתוסכל להוציא תחת ידו; הילדים מביטים בבוז על האופציות הקולינריות מושקעות הנשמה שהוא מנסה להציע להם; והמבשלות העייפות והשחוקות רוצות לרצוח אותו. מה שנראה כתוכנית גאונית שלא יכולה להפסיד, נתקל בקירות אטומים של שיגרה מוכרת, שיעמום וחוסר פתיחות מדאיגה.
כבר בפרק הראשון של הסדרה, ברור שהאוכל המשעמם השמנוני וחסר היצירתיות, הוא רק גלגל שיניים אחד בתוך מכונות בית הספר שמייצרות ילדים נטולי סקרנות ומקובעים. ואוליבר התזזיתי והמודאג, מתנדנד בין אופטימיות קוסמית לבין ייאוש מוחלט מההיקלעות אל ארץ הזומבים שהיא בית הספר היסודי.
אולי אצלנו זה עדיין לוקסוס, אולי יעברו עוד שנים ארוכות עד שהתיקונים שנעשה במערכות החינוך אצלנו יהיו כיוונונים עדינים כמו סוג המזון שאנו מציעים לילדינו. אבל עד אז, שווה לפתוח את האוזניים ולפקוח את העיניים – יום יבואוגם לנו יהיו צרות של עשירים שכאלו. אז אולי נוכל להקדים את התרופה.
ג', ערוץ החיים הטובים, 22:00
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עד כאן הכתבה. הפרוייקט שהשף ג'יימי אוליבר מציע בהחלט ראוי לציון. לא רק באנגליה, גם בארה"ב כבר מתייחסים ברצינות למזון המוגש בבתי הספר. שם זה לא נולד מתוך גחמה של איזה שף. שם זה קיבל דחיפה מתוך ההבנה שההשמנה- מכת המדינה מספר 1 של ארה"ב- לא מתחילה בבגרות אלא בילדות. גם האמריקאים הולכים לשנות באופן מקיף את התזונה של ילדי בתי הספר.
למרות זאת מה שתפס את עיני בכתבה לא היה הרעיון של אוליבר אלא המשפט המודגש בקו למטה. המשפט הזה נכון לא רק עכשיו, הוא נכון כל השנה, אלא שעכשיו הוא קיבל משנה תוקף עם הפערים שהתגלו תוך כדי המלחמה. הבוקר דחה בית המשפט העליון את תביעתו של יוסי ביילין שהמדינה תכריז על מצב מלחמה. תביעתו של ביילין באה מתוך ההבנה שבמצב הנוכחי מי שסובל איננו בעלי האמצעים אלא האנשים הפשוטים, העניים, החוליות החלשות בחברה. מצב המלחמה הפעם הפך את הפערים לבולטים מאין כמוהם. עצוב ומעלה דמעות היה לראות את האנשים בקרית שמונה נאבקים על מקום באוטובוסים לאילת. עצוב היה לראות את הסערה שקמה כאשר הוקצו 500 מקומות להתרעננות במרכז ואנשים העלו את השאלה איך בוחרים? איך קובעים למי הכי חשוב לצאת מגזרת הטילים? עצוב להבין שיהיו אנשים בחיפה (שאיננה מוכרזת אזור ספר) שיפסידו את העסק שלהם, אולי עד כדי פשיטת רגל, ולא יוכלו לקבל עזרה, מפני שהעסק שלהם לא נפגע פגיעה ישירה מטילים, הם רק לא הצליחו למכור אפילו מוצר אחד בחודש האחרון...
המלחמה מדגישה את הפערים ההולכים וגדלים אצלנו בין השכבות המבוססות לבין כל השאר. לאור זאת ולמקרא הכתבה שוב שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן שמדינה תיקח על עצמה קצת יותר התערבות בתחומים הבסיסיים שעשויים ליצור קצת יותר שוויון בין השכבות הסוציואקונומיות במדינה שלנו.
במסגרת פעולות אלה אני חושבת שמתאים לשוב ולהעלות את הנושא של פרויקט ההזנה בבתי הספר. בצעירותי היתה מסעדה בבית הספר. המסעדה נתנה ארוחות צהריים חמות מידי יום לכ-200 תלמידות (בית ספר ממ"ד בבני ברק) ולא נחשב בזמנו כלל לסוג של בית תמחוי. להיפך. בינינו נחשב כיף גדול לאכול במסעדה של בית הספר. המחירים היו שווים לכל נפש ומסובסדים כמובן על ידי העירייה, אבל המסעדה נתנה גם פתרון נפלא לכל הילדות שהיו בנות לאמהות עובדות. לכן היו בינינו מילדות עשירות מאוד ועד חסרות פרוטה, כולל כל שכבות האמצע האפשריות. היינו חברות וחלקנו שולחן וארוחה. זה הכל. וזה הספיק. היינו מאושרות. בנוסף למדנו במטבח המסעדה בישול וכלכלת בית, נושא שעורר כמובן לא מעט צחוקים בינינו, כמו בכל בית ספר כנראה, אך בסופו של דבר היה תענוג משמח ושינוי משיגרת הלימודים.
לצערי סביר להניח שילדים לאמהות עובדות בימינו לא ימהרו להסכים לאכול במסעדת בית הספר. יהיה להם אולי קשה להעדיף אותה על מסעדת הג'אנק-פוד האהובה, אבל אולי נכון יהיה ליצור מיזם משותף עם אחת מרשתות המזון המהיר ולבנות בשיתוף איתה רשת מסעדות מסובסדות לבתי הספר.
מי יודע, אולי אפילו האמריקאים יבואו ללמוד את המודל כדי להעתיק אותו אליהם...
האם לדעתכם המדינה אחראית לגישור על פני הפערים הללו או שכל אדם צריך להתאמץ כפי יכולתו?
האם נכון למשל שהמדינה תפתח מסעדות מסובסדות לתלמידי בתי הספר?
אשמח לשמוע את דעתכם.
שלכם,
ביתיה.
