לא רציתי לכתוב עלייך סיפור. לא רציתי לשרטט אותך אל תוך הדף. לא רציתי לאבד אותך בדמעות, לא רציתי להכאיב לך בתוך קפלים של רגשות. רציתי רק להיות אחת איתך ויצאתי ברגע אחד מהאולם המפואר כשהקור המקפיא מבשר על המעבר החדש שבין החדר החמים והיוקרתי לבין השקר של העולם שבחוץ. או או. אל תלך. אל תלכי. כמה שאנחנו אוהבים דרמות. כמה שאנחנו אוהבים קשרים ומשברים. אתה אמרת, אני אמרתי, תמיד אומרים תמיד ידעתי. "אוכל ללוות אותך החוצה מיס?" שאל אותי נער המזוודות התורן. "זה בסדר, אסתדר, ג'ספי" הסתכלתי על תג השם שהופיע על קצה מקטורנו וחשבתי לעצמי שג'ספי זה שם קצת מגוחך. אולי אקנה לך תוכי ליום הולדת. אולי עד יום ההולדת ניפרד, אולי מישהו ימות. תמיד יש פחד שמישהו ימות. שטויות שטויות. הכל בסדר, חיים את החיים, נהנים מכל רגע, תהני תהני...כי אם עכשיו לא תיקחי את הסם, אז חס וחלילה, כשתהיי זקנה וחולה יצטרכו להשקות אותך בסם הזה ממילא. ואז תגידי מה? בשביל מה כל החיים שלי כבלתי את עצמי? אז זה היית אתה והמילים שלך שנצרבו בי, כי זה הצחיק אותי. אולי קצת שיחרר אותי, הקליל אותי, קילל אותי?
האם קיללת אותי אל תוך חייך? אם כבר, אני אולי קיללתי אותך אל תוך חיי. תמיד נחמד לרקד קצת על דמות המכשפה שמכניסה אותך לבפנים.זה מה שאתה רוצה לראות. זה מה שגורם לך להרגיש חי, וקצת למות, קצת לחיות. אתה אוהב את המעבר. הגבול. ואני נסחפת. נסחפת. תמיד תמיד נעים.
אז מה כבר יכולתי לעשות? בקור המקפיא? רצת אחריי ואחזת בפרווה הלבנה שאמורה הייתה להגן עליי כי לנו בנות החברה הגבוהה, אסור, חלילה וחס, לסבול בקור המקפיא. רק שמלות צמודות מידי, עקבים, וריח של גברים. רק אלה, לנו מותרים. מותרים לסבילה. רק כשאתם נכנסים ומזיעים. הא. גברות עדינות, מותר להן להיות עדינות, בעצם, חייבות להיות עדינות תמיד. למה שישאפו את הקור ויחדירו אותו אל עצמותיהן ויתחזקו ויגדלו ויבינו שהן יכולות להתמזג עם המצב הטבעי? מה פתאום. יש מעיל פרווה לבן, חיה יפייפיה. ודאי הייתה נמרה חופשיה. עטפת אותי בחתיכת הפרווה הלבנה ונישקת אותי חזק על הלחי. "מה קרה?" שאלת בשקט, וניסית להחביא אותנו, למרות שעכשיו לא ממש הייתה סכנה. אני לא יודעת למה. אבל לא הייתה הרגשה של סכנה כמו תמיד.
יכולתי להיות שלך לתמיד. יכולתי יכולתי. באמת שיכולתי. "כלום" עניתי וגנבתי סיגריה מתוך המעיל השחור שלך. אהבתי את הצעיף הלבן, שתמיד התאים לך.חייכת במבוך. יכול להיות שזו הפעם הראשונה שראיתי אותך מחייך? בחיים? כן, נידמה לי שזו הפעם הראשונה שהיה ממש עיקום מלא של הפה בזוויתיות חדה. אולי אפילו ראיתי גומה? סתם דמיון. סתם דמיינתי. "איך זה שאתה מחייך בחור? אף פעם לא ראיתי אותך מחייך חיוך אמיתי". אז עכשיו האדמת. אוקי. הבנתי את הרמז. הגעתי שוב לאיזור הנפשי שלא אצליח להבין בו, אפילו שאני חכמולוגית.
"רציתי לתת לך את הסיגריה ואז הבנתי שזה מצחיק" טוב. נידמה לי שהבנתי, כן, מדובר כאן במחשבה כחולה שמתעופפת לך בראש. אוהב לעוף. אני חייבת לקנות לך תוכי ליום ההולדת.
"אז אתה שומע? חשבתי על זה, והבנתי את זה. קצת הגזמנו, אתה יודע...לא מתאים יותר "
רציתי מאוד להגיד לך את זה, אבל לא יכולתי. רק ליטפתי את הלחי שלך. רק ליטפתי את השיער שלך, ואת השפתיים שלך ורק ליטפתי את כל המהות שלך. ורק חשבתי שאחרי הכל, עדיף להנות מהחיים...לא?
זה המוטו שלך. אתה באמת נהנה? באמת מבין בשיעורים שאתה מנסה להעביר?
"אתמול אחת התלמידות אמרה לי שאני מזכיר לה ציור שלך "החזקתי לך את היד. חזק. שמחתי. "איך הן ראו ציור שלי? איך היא ראתה ציור שלי?" ענית שהראתה להן. כי חבל לחסוך יופי כזה מהאנושות. חבל שאני מחביאה אותם. חבל שהסכמתי לתת רק אחד כמתנה. קצת כעסתי שבמקום לשמור את המתנה בינינו הוא עושה בה שימוש למטרות אקדמיות. אבל מין הסתם שהתלהבתי הרבה יותר מהעובדה שהתלמידה שלו חשבה שהוא דומה למערבולת שחור מעורבת במעט אדום וקרן שמש מפלחת, וכנפי עורב שרות, כלומר זזות בעוצמה, ככה לפחות ניסיתי. ומתחת להכל. יש כתב של חכמה. או ככה לפחות ניסיתי. "ואני עניתי" המשכת וליטפת את המותן שלי ביד ששיחררת מהאחיזה הלופתת שלי. "שהציור יותר מזכיר את הציירת" והיא אמרה שככה זה תמיד. ואולי הציירת חשבה עליי כשציירה, והפכה אותי לחלק ממנה, ומשם התערבבו קצת הצבעים, האפיונים, של האנשים. חשבתי לעצמי שזו תלמידה חכמה מידי ואולי יש לי כבר ממה לחשוש.
"אז נחזור לתוך האולם. מופע בלט משובח. או אולי זו אופרה, אני אשתה אותך כמו שמפניה בצבע אפרסק" עניתי לך שאני מציעה שפשוט נשתה את השמפניה, כל אחד, במרחק הגון מהאחר. אני חושדת מאוד בהעדפות המיניות שלך, שום גבר אחר לא מזהה שהשמלה שלי היא בצבע, אפרסק.
ואחרי המשפט הזה הרגשתי פרידה. המשכנו לתת ידיים. אני הרמתי קצת את שלי, כדי לא להידבק יותר מידי אל הוויתך.
