מבעד לדלת

מבעד לדלת

דרך החריץ הקטן אי אפשר היה לעבור, אפשר יה רק להסתכל. לא בטוח שהיה כדאי לראות את המראות, אבל לשרה לא היתה בררה. היא פשוט גרה שם, והדלת הזו היתה סוגרת בעדה שלא תצא, כי "כבוד בת מלך פנימה", ו"זה לא משנה שאת לא מרגישה כמו בת מלך, העיקר שתנהגי כראוי".

הוא היה יושב שם, עטוף גלימה שהסתירה את הגוף, אך לא את מבטו החמדני ולא את עיניו שצבען אדום כדם. זה המבט ששלח אל הנשים האומללות שבאו לבקש את ברכתו. ושרה, שלא הורשתה להיכנס, יכלה רק לתהות מדוע הן ממשיכות להאמין לו ולכשפיו. אולי זה מפני שהוא איש מכובד, כמעט "צדיק", ואולי בשל ייאושן הגדול.

רבקה באה לבקש פריון מהיר.

גיטל – זיווג משמים.

ברכהל'ה בקשה בריאות ופרנסה טובה.

הוא היה מוציא את ידיו הענוגות מבעד לגלימה, מניח אותן על ראשיהן (בדרך כלל) וממלמל ברכות בשפה שהובנה רק לו.

מאחורי הדלת ניסתה שרה לנהוג כראוי.

ריח המרק התבשל לשבת, מכונת הכביסה השמיעה את רעשה הבלתי פוסק, המגהץ להט במלוא עוצמתו, והכל מאחורי הדלת: "שלא תעזי לצאת, אחרת הברכה לא תתקיים".

רבקה אכן הרתה וילדה, אך התינוק לא חש בטוב ונאלץ לעבור בדיקות. בדיקת הדם הוכיחה שבריאותו של התינוק תקינה, אבל... האב אינו האב האמיתי.

גיטל אכן מצאה זיווג, אם כי בסופו של דבר לא עלה יפה. היא קבלה גט מבעלה, והדבר לא הותיר לה סיכויים רבים להינשא שוב.

ברכהל'ה דווקא היתה ונשארה בריאה בגופה, אך רחמנא ליצלן – דעתה נטרפה עליה עקב עוני ומחסור.

מכל מקום – עובדה, הברכות תמיד התקיימו.

מבעד לחריץ יכלה שרה לחוש במבטו האדום, להריח את ריחות תשוקתו, אך לא להתענג עליהם. לשמוע את קולו, אך לא להבין את מילותיו.

שרה גדלה בבית שבו "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה כנועה ומסורה". עם השנים למדה לדכא תשוקות, לכבוש רצונות, להרחיק מאווים, להדחיק מחשבות.

בילדותה הוזהרה מפני העובדה שכל הדלתות נסגרות בפני מי שאיננה נוהגת כראוי, אפילו דלתות השמים. שרה הבינה את משמעות הדברים, אך לא חשבה שמדובר בדלת אמיתית, כזו המשאירה רק פתח צר. כזו המונעת כל אפשרות יציאה, אך לא מונעת שמיעה.

אל תוך הכלוב שבנה לה הבריחה בחשאי ספרים, התעמקה בקריאת חמישה חומשי תורה, קראה כל אות, פיתחה דעות משלה שלא יכלה להביען בפני איש, הגתה פירושים משלה אפילו לעשרת הדברות ולשאר המצוות, ניסתה להבין אותן הן כפשוטן והן במשמעותן העמוקה ביותר:

"לא תרצח", למשל, על פי הפשט פירושו: לא תיטול גופו של אחר ועל פי הדרש: גם לא תיטול את נשמתו החבויה.

כשלא מצאה פירושים בעצמה, היתה מתעמקת בדברי חכמים ופרשנים, חוזרת וקוראת והוגה בם יומם ולילה, עד כי נחה דעתה, ונהייתה "תלמיד חכם" של ממש.

"אוי לאותה בושה", היתה אמה ודאי אומרת על כך, "אשה יש לה תפקידים אחרים". אבל שרה מצאה ניחומים בלימוד התורה, והיתה ודאי מסתפקת בכך, לולא פרץ בוקר אחד אל הבית בעלה של רבקה, ובאמצע ברכות הרב נופף בעוצמה בתמונת הבן שנולד לו, ועיניו אדומות כדם.