דודה נני ננה

דודה נני ננה

במקום שממנו באה דודה ננה, היינו אנחנו הילדים קוראים לה גם "דודה" וגם "נני", למרות ששני

התארים זהים, כמו שהיינו שומעים את סבא אומר שהוא צריך "מים אחרונים וָסֶר", במבטא

 אידי כבד, ובעצם היה מתכוון תמיד למים, רק קרא להם בשני שמות.

השם "ננה" דבק בה מהרבה סיבות, בעיקר מכך שבתור ילדים לא הצלחנו לבטא נכון את שמה –

"חנה" כי האותיות הקשות האלו לא יצאו לנו מהפה, וסבא היה אומר שהאות "ח" היא אות

 בעייתית שמסמלת חטאים. גם אם לא הבנו בדיוק למה התכוון, בכל זאת הופנמה בנו העובדה

 שהאות "ח" צריכה נידוי ואסור להשתמש בה, כמו אותיות נוספות שסבא לא אהב. בעיקר הייתה

לנו בעיה כשהגענו לכתה המסוימת בבית הספר היסודי, וסבא דרש שנגיד שאנחנו בכתה שבע, או

 מקסימום בזו שאחרי הכתה "ו". סבא לא אהב גם את האות "ה", ואמר שזה "חילול הקויידש".

 מרוב חוקים פיתחנו שפה משל עצמנו, והיינו מדלגים על אותיות שלמות. בכל מקרה, לשושנה,

אחותי הצעירה, היה מבטא תינוקי, ומפיה נשמע "דודה נני ננה" כמו היה זה שמה המקורי של הדודה.

לננה לא הייתה בעיה עם סילוף שמה המקורי. פעם שמענו אותה אומרת לאחיה הצעיר שבעצם

 אילו הייתה יכולה, הייתה מחליפה את שמה, וסבא שלנו, שלמרות שהיה צעיר ממנה חש עליונות

 עליה, אמר לה שבאמת יש לה שם עם משמעות בעייתית. סבא חשב שלא רק השם שלה בעייתי,

 ועובדה שהיא אמנם נישאה לאיש עוד שם בבודפשט, אבל עלתה בסוף לארץ בגפה, עם התואר

 המפוקפק "גרושה", ועוד שהייתה נשואה רק שבועיים לבוריס יפה התואר, שמאס בה אחרי 14 יום והותיר אותה לבדה.

סיפור חייה של ננה היווה עבורנו, הילדות, מקור בלתי נלאה לדמיונות, להשערות, ואפילו

 להמחזות קטנות שהיינו עורכות מידי ערב, כמו טקס קבוע. היינו נכנסות למיטה בשעה מוקדמת

 כי "גם מחר יש יום", ו"צריך שיהיה כוח ללמוד", וש"אתן תוכלו לעשות את מה שאני לא הספקתי".

"למה לא הספקת, ננה"? היינו שואלות. והיא הייתה מנידה את ראשה במה שנראה לנו כמו עצב

גדול, ובמה שהתברר אחר כך כתנודות ראש לא רצוניות שנבעו ממה שעברה שם.

ערב ערב, על המיטות, היינו משחקות ב"דודה נני ננה" ו"בוריס", לפעמים מחליפות תפקידים, אך

 על פי רוב הייתי אני הדודה ושושנה "בוריס", כי לא רציתי לשחק דמות של מישהו שלא הכרתי.

 דמותו, מוזרה ככל שהצטיירה במוחנו, שלהבה את הדמיון, ובעינינו היה בוריס גבוה, בהיר שיער, חזק, ובעיקר – מפחיד.

"אני לא רוצה אותך" הייתה שושנה צועקת, ואני הייתי מנגבת דמעה דמיונית ושואלת בקול רפה

 "למה"? על כך הייתה שושנה מגיבה בכעס רב, והייתה משמיעה דברים סתומים כמו התשובות

 שקיבלנו מסבא. "את יודעת בדיוק למה", "אני הולך מכאן בלעדייך", "את יכולה לעלות לארץ

 ישרואל שלך", "את לא מעניינת אותי", ועוד כהנה וכהנה תשובות שאת רובן הגדול לא ממש הבנו.

בסצינה אחרת מתוך אותו מחזה, הייתי שמה כרית תחת חולצת הפיג'מה, מהלכת כברווזה,

 מלטפת את בטני, ומייבבת אל בוריס שיגלה קצת רחמים, אם לא עלי אז לפחות על מה שיש לי

 כאן בבטן. אבל בוריס, כפי ששמענו במעורפל, לא ממש התעניין בבטן, והיה מסנן דברים קשים

 לעברה של דודה ננה, כמו "זה לא ענייני", "זו בעיה שלך ושל השייגץ שלך".

"מה זה שייגץ"? שאלתי פעם את סבא. אבל הוא, דבק בשפה נקייה בלבד, עשה פרצוף כועס ולא ענה.

אני חשבתי שאולי הגזמנו קצת לבסוף, כי לא הבנתי לאן נעלם התינוק שהיה לה בבטן. אמרתי

 לשושנה שאני לא מאמינה שהיה בכלל תינוק, כי עובדה, פשוט אין, ואף אחד לא נעלם סתם, אבל

 שושנה נשבעה שהיא שמעה את נני מדברת עם אמא, ושאמא אמרה לה שלולא ההריון הלא רצוי

 ההוא, אולי היה בוריס נשאר."אז אם היה הריון, היה גם תינוק, לא"? דבריה של שושנה נשמעו הגיוניים.

 "למה לא רצוי"? שמעה שושנה את ננה שואלת. ועל כך שמעה שושנה רק אנחה כבדה מפיה של

 אמא, ואפילו משפט כמו "שמה לא קיבלו כאלה דברים, זה היה זמנים אחרים".

ננה, שהייתה מבקרת אצלנו הרבה, כי "אתם זה כל מה שנשאר לי", הייתה תמיד במטבח עם

 אמא ולא שערנו כלל  שהיא שומעת את המחזה בכל פעם. היינו רגילות לשמוע את בכייה

 מהמטבח, הורגלנו לצותת לשיחותיה עם אמא, ולנסות להבין את התעלומה, אך ככל ששמענו

 יותר, רק התבלבלנו יותר. היה תינוק, זה כבר היה ברור לשתינו, אבל לאן הוא נעלם? ולמה בוריס

 לא רצה אותו? ומי היה השייגץ? לשאלות אלו לא קיבלנו מענה אמיתי מעולם, וכך פיתחנו עוד

 ועוד תיאוריות, שרובן ככולן היו מעמידות את ננה באור חיובי, ואת בוריס באור חזק ואכזרי.

התעלומה נפתרה, לבסוף, באופן מאד חלקי, וביום שהיה עצוב מאד עבור שושנה ועבורי. חלקי

 שיחה ששמענו בין סבא לאמא, באותו בוקר בו הלכה ננה לעולמה, שפכו מעט אור על המסתורין. 

"ערירית הלכה חנה המסכנה", לחשה אמא.

 "ננה, תגידי ננה, " סבא נשמע כועס. חשבנו שהעצב על מותה הוא המדבר מגרונו, אך סבא המשיך לדבר, כאילו נפרץ הסכר, ומשא השתיקה הכבד נפרץ באחת.

"ננה, רק ננה, אין אות יותר בעייתית מהאות הראשונה של שמה, תראי לאן הובילה אותה האות הזו, לאבדון של ממש".

"אבל דברים כאלו קורים, גם במשפחות הכי טובות", שמענו את אמא.

"שההה מיין קינד, שהההה, אל תזכירי את זה עוד, אגרוייסה בושה היא הביאה על כולנו, חרפה גדולה".

"היא קיבלה את העונש שלה כבר, למה אתה כל כך קשה אתה?"

"ננה, רק ננה, את שומעת? ילד של גוי הייתה יולדת לולא התערבות ההשגחה העליונה, ילד של שייגץ היה נולד לנו במשפחה, איזה מזל גדול היה לנו".

"אבל בוריס כבר העניש אותה, לא?"

"ננה, את שומעת? רק ננה".

צביה גולן