שדרות ערב יורד , עומד הוא עם חבריו במרכז העיר הנטושה. לפני שעה נחת קאסם ליד גן ילדים , אין נפגעים רק נפגעי חרדה. כל החנויות סגורות עצי הגן הסמוך נעים ברוח כאילו מתכופפים זו ההרגשה הכללית , כפופים ושפופים. מספר אנשים יושבים על כסאות נמוכים ומשחקים שש בש , "לנו לא יקרה כלום " כך ההם אומרים " שתבוא ההמשלה ותראה" לאף אחד כבר לא איכפת מעירה נטושה בדרום , צלם טלוויזיה מסתובב מחפש סקופים , מחכה לדם , בערב עם ישראל יראה את הבניין שנהרס ואת דם הפצועים , את מי זה מעניין ?
אבק מיתמר מהרחוב המרוקן , עומד הוא ונזכר , אתמול בחתונה של המשפחה ההיא , עמד על הבמה , סלסל בגרונו שירי אהבה , היא לא הייתה שם היא המרכז הארץ , זוכר אותה מאותו טיול באילת , הם היו באותו מלון , היא עם הג'יפ הכסוף והוא עם כרטיס הנסיעה באוטובוס . היא הייתה עם חבורה מצפון תל אביב ואפילו לא טרחה להתבונן בו לרגע אחד.
עומד הוא על הבמה , מסביבו אנשים לועסים את המנה העיקרית , הרעש רב , איש לא שם ליבו , רוצים לרקוד מבקשים לשים דיסקים מעולם אחר והוא הולך לדרכו. יושב בחדרו סביבו עשרות קלטות ששלח , מספר לא קטן של מכתבים ואף מכתב חוזר. חולם על הופעה בקיסריה אולי בפארק הירקון , אלפי מעריצים מסביב חוזרים על מילותיו , פוקח עיניו ורואה את מדבר הנגב השומם ושומע את קולות הלילה ונרדם.
יום רודף יום , עוד ערב הגיע , אורות העיר נוצצים , הוא נזכר בעיניה הירוקות , שערה השחור , קול צחוקה , תנועות גופה המעכסות שהדליקו את דמיונו , לעולם לא תהיה שלו . יושבת היא עם חבריה עשן סיגריות מיתמר , מבעד לעשן רואה את שפתיה הנעות אומרו מילים אבל לא לו. מושיטה יד לכוס המשקה עיניה מעט מעורפלות בפינוק מתגרה ולוגמת את טיפותיו לאט לאט , שום דבר בעולם לא בוער , לאחר מכן קמה החבורה ויוצאת , אם תבלה הלילה אין הוא יודע ולא ידע לעולם.
בוקרו של יום , לקום לשום דבר נוסף , מתעורר הוא בעצלתיים אין לאן למהר , כבר שעת צהרים , מכתב מקומט מבצבץ מתיבת הדואר. "הינך מוזמן לבחינה ביום זה וזה" על החתום ההוא. לא יכול להיות ההוא מגדולי האמרגנים בארץ, האם החלום יתגשם ?
עשרות אנשים עומדים בתור ארוך ובילתי נגמר , הוא הגיע הבוקר מהעיר הרחוקה לעיר הגדולה. קוראים שמות תורו עוד לא הגיע, בפינת האולם שומע קול מוכר , היא עומדת שם גיטרה על כתפה , סביבה חבריה כחומה בצורה . הג'יפ הכסוף חונה בחוץ. עיניה הירוקות , שיערה השחור , הפעם קצר , יופייה הילה לסובבים אותה , תמונת גופה אורגן בתזמורת , מי הנגן שינגן ויפרוט על מיתרי גופה. היא בטוחה בעצמה , יש לה מכרים בחלונות הגבוהים , ההוא כבר דיבר עם ההוא , הבחינה זה עניין פורמאלי.
הזמן עובר שם ועוד שם התורים מתארכים , היא כבר הייתה שם , יוצאת בתרועות שימחה עכשיו נדרש רק לבחור את מי שישיר איתה במחזמר הבא של העונה. היא פורצת כרוח סערה נכנסת לג'יפ הכסוף ונעלמת , אולי לעד.
סוף סוף שמו נקרא על ידי הכרוז , הוא נכנס עם עוד ארבעה , יושבים הם פניהם קפואות , אחד עם משקפיים עבות, אחת מעולם הזמר ידוענית , שני הומו קירח , והרבעי עם שיער ארוך. רגליו רועדות כל המילים נשכחות , רוצה לברוח. תורו מגיע, מתחיל בקול ענות חלושה לאט לאט נזכר בהיא מאילת , עליה הוא שר , המילים מתחילות לצאת בריקוד בלתי נלאה , רגש וסערת מנגינה מלווה אותם , הפנים הקפואות לרגע משנות מבע , משהו קורה באוויר, מישהו מהנהן , מבעד לערפל הפחד , יוצאת מנגינה ושיר הסוחפים את ללבבות השומעים לעולם קסום אחר. לפתע דממה השיר נגמר , "אנחנו נודיע לך " הוא שומע קול , " תודה אתה יכול ללכת"
עברו כבר שבועיים , בעיתונים כתוב שהיא נבחרה כזמרת הראשית למחזה , כל הצוות כבר מלוהק, בקרוב יתחילו החזרות. חלל עמוק , שיממון מסתכל הוא מחלון חדרו אל מדבר הנגב , כך הוא מרגיש ממש מדבר, הרחיק הוא בדמיונו ורואה אותה רצה , מכנסי ג'ינס קצרות וגופיה , שדיה מקפצים , ירכיה מעכסים אליו היא רצה , רצה ומתפוגגת. צלצול הגיע לפתע בדלת עומד הדוור, "מכתב רשום עבורך" מהעיר הגדולה. " היננו להודיעך......"
עומד הוא על הבמה בפארק הירקון עיניו נוצצות , אלפי מעריצים קוראים את שמו , נרות דולקים בידם התרגשות בליבם , דממה , היא עולה ומצטרפת אליו , "דואט האהבה" זהו השיר שאליו כולם מצטרפים , על ההוא מהעיר הרחוקה אשר פגש את ההיא מהעיר הגדולה.
