שמנה אחת וניקוב אחד/ יעל כרמי גבאי ©

שמנה אחת וניקוב אחד/ יעל כרמי גבאי ©

מסדרת 'אנשים מעצבנים'

בתחנת האוטובוס  עמדה אישה רחבת ממדים

על הארץ לידה, לידי, וליד כל הממתינים,

עמדו בתפזוררת סלים, סלים סלים

במבט קצר,ניתן היה לאמר, שהסלים הנפוחים

התאימו לה למימדים.

אבל, חבר'ה , לא נעים,

צחקו בשקט, אל תעשו גלים...

שפלי השומן שלה, הציצו 'בלי בושה'

מתחת לחולצת 'הבטן'  הקצרה שלבשה,

והיא לשווא כל שנייה מנסה,

לדחוק אותם אל המכנס,  בחזרה...

כבר אז, קיבלתי ממנה בחילה, בפעם הראשונה.

המתנה לא קצרה,

סוף סוף האוטובוס מגיע...

והיא-  ה  ר  ח  ב  ה

דוחפת, הודפת את כולם,

אוספת את  כלללללללל הסלים מהרחבה,

יוקוזונה כלב פודל לידה...

היא אוספת לחיקה, את כל הסלים הסלסלים   סלסלים

ומגיעה מתנשפת ראשונה לנהג ולספסלים...

מנקבת ניקוב אחד

את השומנים שוב מושכת חזרה  אל המכנס המסכן,

שמחשב בזווית העין להתפקע..

.

גם אני כבר עליתי... בקושי...

יופי הנהג נוסע...

היא שילמה על כרטיס אחד,

ואת כל הסלים סלסלים סלסלים

פיזרה בכל המעברים,

כל מי שנכנס אחריה היה צריך ללמוד

לקפץ , לפזז ולרקד,

כדי שלא לקבל נקע .

לא נורא, נסלח לה...

היא על שני ספסלים,

ואני מאחוריה, בספסל

קטן...

אז מה היה לנו עד עכשיו?

אישה אחת שמנה,

שומנים, שלא רוצים להכנס למכנסים

וסלסלים , שחוסמים את כל  המעברים.

מן הסלסלים מציצים  'בלי בושה, '

שלל מצרכים,

כמו  שפעת השומנים ...

תפוזים שם, בקבוקים וסבונים

וזר פרחים

גם צרור של שומים...

שריחם הבשום שילם רק על כרטיס אחד,

אבל נוסע ונישא ומגיע עד סוף האוטובוס

כאן קיבלתי בחילה בפעם השניה

סוף סוף מגיע האוטובוס למחוז חפצה

השמנה אוספת את עצמה,

עם השומנים מבינה שכבר 'אין תקנה'...

דורכת לי על 'האצבע הקטנה'

ובשעטה פונה אל כללללל המעברים

לאסוף את כלללל  הסלסלים שמפריעים לכל הנוסעים

חצי שעה היא אוספת, ומתנשפת.

ובין לבין, את השומנים למכנס דוחפת

ולבסוף, ומן האוטובוס נפלטת...

וכשהיא צונחת על המדרכה

רעידת אדמה שם

כמו 'תותח' של ה'חיזבאללה'..

כל הנוסעים נושמים לרווחה,

רק אני מקבלת שוב בחילה,

את ריחו הבשום של השום,

שכחה לקחת איתה...

הוא נותר לידי ,על הספסל ההמום...

*   *  * 

כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי

יאללה ביי 

ואל תעצבנו אותי...  אשלח אליכם את השמנה...