הדיילת

לעתים החיים מונחים לפנינו

כארוחה על מגשה של הדיילת

"מה תשתה, אדוני?

מה תרצי, גברתי?

קפה, תה?

מים? קרים? יש,

פעם אחת? פעמיים"?

קולה היה חרישי , מבטה כובש,

בכלל היה שם מיקרוקוסמוס,

בעיר הקטנה, ללא סולם,

המשייטת לה

בגובה שלושים אלף רגל,

זה לא הולך ברגל,

זה קיבוץ ברומו של עולם.

היא הייתה חייכנית,

היא ניהלה עניינים ביד רמה,

וחיננית,

מרגיעה, מודיעה,

וחושנית,

מוציאה ומביאה,

אני כבר לא ילד,

זה לא היה "אגד",

התנהלתי לי על "הטיילת"

לשירותים, בעצבים מרוטים

עקב חרדת הטיסה

והכנף שרעדה,

היבבה של העולל

לא הוסיפה

והלכתי שולל

אחרי הדיילת שלי, "הפרטית",

שהזכירה לי דוגמנית,

"שוחחנו, לא בעברית, אלא ב"דמיונית",

שאלות ניקרו בראשי הדואב:

"היכן מקום מגורייך? מי הם חברייך?

מה את עושה בשעותייך

הפנויות?

בואי נכיר, נסתובב

בלונדון, בחנויות".

היא חייכה אלי ללא קול

והבנתי את הכל,

החיים לא פשוטים,

הם לא תמיד מעודדים

ולעתים הם מונחים לפנינו

כארוחה על מגשה של הדיילת-

קומפקטיים, ארוזים בניילון ומעובדים.