שובו של הליצן

האודם באפו הלבין

וזרם אל מעלה פניו,

דרך חרושת קמטיו,

לשזף לחצאין

את לובן עיניו,

חיוכו קפוא ודמעותיו?

האם הן דמעות תנין?

הוא הזקין בתוך תבנית הנוף

של מחדליו

ומזמן הוא קפוא בזמן,

מתקרב לאטו אל הסוף,

הוא שכח איך זה להיות מהפכן,

בדיחותיו חיוורות,

כקרח שהקפיא את דמעותיו

אל אינסוף הזמן,

מכות "נפילותיו" יבשות,

"צעקותיו" חלולות,

שערותיו? חלודות

כמו הברגים, המוסיפים

נופך חרקני לאופניו,

מחוותיו? מלאכותיות, כדמעותיו?

אופניו?

עדיין זעירים

אך סיבוביו זהירים

וככל שימיו מצטברים

המוניטין שלו נסוג,

כמעט לגמרי נמוג,

חזותו משדרת מועקה,

הוא מחניק צעקה,

זעקה, על תקופה שנסתיימה,

על כמה וכמה אנשים,

חכמים יותר וגם טיפשים,

שהלכו ולא ישובו עוד,

על חברויות ומחלוקות,

אז במחשבה נוספת...