פוסט טראומה

פוסט טראומה                                     חיים שוקרון

זיכרונות ומחשבות. 40 שנה למלחמת יום כיפור

בפגישה מיקרית,

כאילו לא חלפו ארבעים.

למרות השיבה שזרקה

ומיפרצי המצח המפורץ.

החיוך הוא אותו חיוך

שנחרט אי אז, במידבר.

ראיתי את הפחד בחיוך.

בחיוך של הטנקיסט הפצוע.

בצחור שיניו, לרקע הפיח,

שכיסה את פניו.

הוא שכב לו מחייך,

מנותק מהקורה סביב.

מחייך לשקית,

המזרימה חיים לווריד.

 מסביב שכבו מעווותי כאבים.

מסביב גססו כרותי הגפיים.

והוא בשלו,

מחייך.

לאט לאט נאספו העדויות.

בשקט נילחשו הסיפורים.

זה כבר הצוות השלישי,

שנהרג לו, והוא המשיך.

אז, בתוך האש והעשן,

מתוך הפחד הגדול שניקרע בעיניו.

עת הוביל את ציוותו המנותץ,

לפאתי התאג"ד.

אז, הפחד הגדול, האימה,

כפו עליו לחיות, לשרוד.

יריה אחת מנישקו,

לכף רגלו.

והחיוך שב לפניו הכהות

הזכויות שייכות לחיים שוקרון